דיסוננס קוגניטיבי

כקורא נלהב של טוקבקים ב-ynet, אני נתקל באופן קבוע בבעיה: כתבות העוסקות בנושאים שנויים במחלוקת זוכות לכמות אדירה של תגובות, לעיתים כמה מאות ובמקרים קיצוניים אף אלפים.

קריאת כמות כזו של תגובות אינה אפשרית במגבלות זמן סבירות, מה גם שרובן המוחלט של התגובות הוא זבל, וקריאתן פשוט מבזבזת את זמנו של הקורא. לכן, נדרש מנגנון שיזהה את התגובות הערכיות ביותר (ערכיות במובן בעלות ערך, ז"א התגובות ששוות קריאה), ויסמן אותן עבור הקוראים. בהמשך, אציג גישה מעניינת למנגנון כזה, שאכנה SMARTCHA.

ראשית, יש להגדיר מה הופך תגובה לערכית, ובפרט האם מדובר במדד אובייקטיבי. האם יתכן שתגובה מסויימת תחשב שוות קריאה בעיני, ובזבוז זמן בעיני אדם אחר? כנראה שכן. למרות זאת, מדובר לדעתי במדד שהוא במהותו אובייקטיבי או לפחות דומה מאוד אצל אנשים שונים, ובסופו של דבר תגובה ערכית תחשב לכזו בעיני רוב האנשים.

מציאת התגובות הערכיות, אם כן, היא לכאורה בעיה קלאסית לפתרון בעזרת חוכמת ההמונים: נבקש מאנשים לדרג את התגובות שהם קוראים, ונניח כי התגובות שיקבלו את הדירוג הממוצע הגבוה ביותר הן הערכיות ביותר. מאוחר יותר, נסמן את התגובות המומלצות בצורה בולטת.

ואכן, נראה שכך בדיוק פועל מנגנון המלצת התגובות ב-ynet. הקורא יכול לדרג כל תגובה, ולמעשה לבחור בין שני דירוגים אפשריים: "מומלץ" או לא. האתר סופר את מספר ההמלצות שקיבלה כל תגובה, וברגע שהוא עובר סף מסויים, כותרת התגובה מודגשת.

לגישה זו כמה בעיות מהותיות:

1. הטיה חזקה לטובת התגובות הראשונות, שמטבע הדברים זוכות למספר הקוראים הגדול ביותר (טענה זו ניתנת כמובן להוכחה סטטיסטית).
2. הטיה הנובעת מכך שלא כל הקוראים משתמשים במנגנון הדירוג: אם לקוראים שנוטים יותר לדרג תגובות יש במקרה גם העדפות תוכן משותפות (למשל חיבה לבדיחות סטייל "כנסו… עכשיו תצאו!", או אפילו העדפות פוליטיות דומות), המנגנון כולו קורס.
3. פרק זמן ארוך יחסית מרגע שתגובה עולה לאתר, ועד שתסומן כמומלצת.
4. כמעט בלתי אפשרי להגן על המערכת מהטיה ע"י גורמים בעלי אינטרס שמעוניינים לקדם תגובות מסויימות. גורמים כאלה יכולים להיות חברות מסחריות, מפלגות, ואפילו מיזמים כמו giyus.org. דוגמא מוכרת (מתחום אחר דוקא) היא פרשת הזיופים בכוכב נולד 3.

חלק מהבעיות ניתנות לפתרון: בעיה 1, למשל, נפתרת מיידית אם סדר התגובות נקבע בכל פעם מחדש באקראי (במחיר של שבירת הרצף של תגובות לתגובות: "34 - אתה אדיוט!"). אבל באופן כללי מדובר בבעיות אינהרנטיות של השיטה, ולכן קשה מאוד להתגבר עליהן. בפועל, ניתן לראות שמנגנון ההמלצות של ynet משיג תוצאות בינוניות ביותר.

אציע כעת דרך אלטרנטיבית לסימון תגובות ערכיות, תחת ההנחה שיש קשר חזק בין אינטליגנציית המגיב לערכיות התגובה. בפרט, ההנחה היא שככל שהמגיב אינטליגנטי יותר, כך סביר יותר שהתגובה תהיה ערכית. בעיית סימון התגובות הערכיות מצטמצמת, אם כן, לשאלה כיצד ניתן לזהות באופן אוטומטי את המגיבים האינטליגנטים ביותר.

את הפתרון אני מכנה SMARTCHA, והוא שילוב של שאלות ממבחני IQ עם מערכת CAPTCHA.

CAPTCHA היא שיטה שפותחה באוניברסיטת קרנגי מלון, במטרה לזהות בצורה אוטומטית האם משתמש במערכת הוא אדם או מחשב (מדובר במעין מבחן טיורינג מהיר ואוטומטי). השימוש העיקרי בשיטה הוא וידוא שפתיחת חשבון דואר (ב-gmail, למשל) מתבצעת ע"י אדם, כדי למנוע ממערכות אוטומטיות לפתוח חשבונות דואר רבים שאח"כ ישמשו לשליחת ספאם.

השיטה מבוססת על הצגת תמונה מעוותת של טקסט שניתנת לזיהוי בקלות יחסית ע"י אדם אך לא ע"י מחשב, והמשתמש נדרש להקליד את הטקסט מחדש כדי להוכיח שהוא אנושי. לדוגמא, התמונה הבאה מקודדת את הטקסט smwm:

מבחני IQ הם מבחנים המודדים אינטליגנציה. קיימים סוגים רבים של מבחנים ושל שאלות, ואני אתמקד בסוג אחד של שאלות שמתאים במיוחד ליישום במערכת דמוית CAPTCHA: שאלות Matrix Reasoning מתוך מבחן האינטליגנציה של וקסלר.

בשאלת Matrix Reasoning מוצגת מטריצת ריבועים שבה ריבוע אחד חסר. המטרה היא לזהות את החוקיות הפנימית במטריצה, ולסמן את הריבוע החסר מתוך מספר אפשרויות. לדוגמא:

נראה קל? לא בהכרח. הנה דוגמא קשה יותר מתוך מבחן הדוגמא של מכון נועם:

SMARTCHA, כאמור, היא שילוב של שתי השיטות: עם שליחת התגובה, תוצג למגיב שאלת Matrix Reasoning, וינתן לו פרק זמן מוגבל (נניח דקה) לענות עליה. במידה והמשתמש ענה נכון, המערכת תסמן את התגובה כ"אינטליגנטית פוטנציאלית". היתרון בשימוש דוקא בשאלות מסוג Matrix Reasoning הוא שהן ניתנות לייצור אוטומטי ע"י מחשב (בדיוק כמו שאלות CAPTCHA).

אני מאמין שבחירה נכונה של שאלות תאפשר לזהות אחוזון אינטליגנציה לפי בחירתנו. ז"א, רמת שאלות מסויימת תזהה את 10% האינטליגנטים ביותר באוכלוסיה, רמת שאלות אחרת תזהה את 20% האינטליגנטים ביותר וכו'. שיפור לשיטה יהיה לזכור את תוצאות העבר של כל משתמש ואת פרק הזמן שנדרש לו להגיע לתשובה הנכונה בכל פעם, וכך להגיע להערכה מדוייקת יותר של האינטליגנציה שלו.

חשוב להדגיש ששאלות Matrix Reasoning אינן מדד יחיד לאינטליגנציה, ויתכן שאדם אינטליגנטי למדי יתקשה לפתור דוקא שאלות מסוג זה. יחד עם זאת, מדובר במדד אינטליגנציה טוב יחסית, ואף כזה שאינו תלוי תרבות.

כאלטרנטיבה, ניתן להציג בפני המגיב שאלה אמריקאית העוסקת בתחום הכתבה עליה הוא מגיב (מחשבים, בישול וכו'). ההנחה כאן היא שיש קשר חזק בין מידת ההכרות של המגיב את נושא התגובה לבין ערכיות התגובה. בעיות: קושי לחבר את השאלות אוטומטית, תלוי תרבות (שפה, למשל), קושי ליישום בתחומי ידע שאינם ממוקדים (פוליטיקה, מוסר וערכים, יחסים בינו לבינה).

לסיכום, תיארתי שיטה אוטומטית לזיהוי תגובות של טוקבקיסטים אינטליגנטים, שאינה מבוססת על שקלול המלצות של גולשים אחרים. כמובן, גם לשיטה הזו יש בעיות, ובודאי לא מובטח שתמליץ תמיד על התגובות הערכיות ביותר. למרות זאת, אני מאמין שיש לה פוטנציאל רב להגיע לתוצאות טובות, והייתי שמח לראות שילוב של שיטת ההמלצות של ynet עם השיטה שלי.

פלאגין לוורדפרס, מישהו? :)

בפוסט הקודם תיארתי את הקשר בין גיוס ליחידות קרביות לבין סוג היישוב שבו אתה גר. ספציפית, הראיתי שביישובים כפריים שיעור הגיוס הקרבי גבוה מאוד בהשוואה ליישובים עירוניים.

בסוף הפוסט, הזהרתי כי סביר שהקשר מבטא מתאם מזויף. חשוב להבין שהכוונה היא לא שהקשר אינו קיים במציאות (מובהקות סטטיסטית מבטיחה לנו שהקשר אמיתי וקיים), אלא רק שמדובר בסימפטום של תופעה עמוקה יותר. בזמנו, חשבתי שניתן יהיה לרדת לשורש העניין רק בעזרת נתונים נוספים, שאינם פומביים.

מתברר שטעיתי. בחינה נוספת של אותם נתונים מאפשרת לזהות קשר עמוק יותר, כפי שניתן לראות בגרף הבא:

מבחן חי בריבוע לטיב התאמה מאשר שלא מדובר בהבדל מקרי אלא בהבדל מובהק סטטיסטית ברמת בטחון קרובה לודאית (p < 10^-14). ניתוח שאריות מתוקננות מראה כי אכן ברמת בטחון גבוהה, ביישובים קטנים שיעור ההרוגים גבוה מהצפוי (p < 10^-14) וביישובים גדולים שיעור ההרוגים נמוך מהצפוי (p < 0.05). ביישובים בינוניים שיעור ההרוגים גבוה מעט מהצפוי, אך ברמה שאינה מובהקת סטטיסטית.

במילים פשוטות: ככל שהיישוב בו אתה גר קטן יותר, גדלים סיכוייך להתגייס לשירות קרבי. מעניין לציין שהתופעה חזקה מאוד כשמשווים בין קטגוריות היישובים שציינתי למעלה, אך כמעט ואינה קיימת כשמשווים בין שני יישובים גדולים (ז"א, אין הבדל מהותי בין יישוב של 50,000 איש, ליישוב של 250,000 איש). יתכן שהסיבה לכך היא מיעוט הנתונים שאינו מאפשר מובהקות סטטיסטית, אך תחושת הבטן שלי היא שמדובר פשוט בסף קריטי, שמעבר לו גודל היישוב כבר לא משחק תפקיד.

אם כן, מדוע מדובר בתופעה עמוקה יותר מזו שתיארתי בפוסט הקודם?

הסיבה היא שרובם המוחלט של היישובים הקטנים הם יישובים כפריים, ורובם המוחלט של היישובים הגדולים הם יישובים עירוניים. למעשה, אם מתמקדים אך ורק בקטגוריית היישובים הבינוניים (המכילה כמות שווה, פחות או יותר, של יישובים כפריים ועירוניים), מתברר כי דוקא ביישובים העירוניים שיעור ההרוגים גבוה מעט מהצפוי, וביישובים הכפריים שיעור ההרוגים נמוך מעט מהצפוי (אך ההבדל אינו מובהק סטטיסטית).

אם כן, האלוף שטרן צדק כשטען שהשכול במלחמת לבנון לא התחלק בצורה שווה באוכלוסייה, אך טעה בקשר לסיבה: הגורם הבסיסי אינו החינוך השונה שמקבל נער עירוני לעומת נער קיבוצניק, כיוון שכשגודל היישוב דומה - נראה שביישובים כפריים וביישובים עירוניים שיעורי גיוס קרבי דומים. כדוגמא הפוכה לטענתו של שטרן ניתן להביא את היישוב העירוני עומר שמנה 5,995 תושבים בשנת 2004 - שיאן כל הפרמטרים לפי נתוני צה"ל (שיעור גיוס: 92%; שיעור גיוס קרבי: 75%). כמובן, דוגמא ספציפית אחת אינה מספיקה כדי להפריך תיאוריה סטטיסטית, אך במקרה זה כבר ראינו שתיאוריית שטרן אינה עולה בקנה אחד עם הנתונים.

ולכן, בשורה התחתונה: קיים קשר בין גודל היישוב לשיעור הגיוס הקרבי, אך לא נראה כי עובדת היותו של היישוב עירוני או כפרי משחקת תפקיד משמעותי. בתיאוריה, את המסקנה האחרונה ניתן להוכיח בעזרת מתאם חלקי. בפועל, מיעוט הנתונים לא יאפשר מובהקות סטטיסטית.

אך כיצד יכול גודל היישוב כשלעצמו להשפיע על שיעור הגיוס הקרבי?

מחקר של ד"ר פטרישיה פאנק, כלכלנית שוויצרית מ-Stockholm School of Economics, מציע תיאוריה מעניינת:

המחקר [2005] עסק בשיעור ההצבעה בבחירות בשוויץ, לאורך העשור וחצי האחרונים. מתברר שהחל משנת 1994, אחד הקנטונים בשוויץ מאפשר לבוחרים להצביע באמצעות הדואר. ההצבעה בדואר היא אופציונלית, ז"א הבוחר יכול להחליט האם להגיע לקלפי ולהצביע כרגיל, או לשלוח את הצבעתו בדואר.

לכאורה, הגיוני לצפות ששיעור ההצבעה בקנטון זה יגדל, כיוון שלבוחר הפוטנציאלי קל יותר להצביע (אין לו צורך לצאת מהבית במיוחד, לעמוד בתור לקלפי וכו'). במקרה הגרוע, היינו מצפים ששיעור ההצבעה ישאר ללא שינוי. אך במציאות, באופן מדהים, שיעור ההצבעה רק ירד, כשהירידה המשמעותית ביותר היתה דוקא בקהילות קטנות!

וההסבר? החוקרת טוענת כי ההחלטה האם להצביע בבחירות מושפעת מאוד מנורמות חברתיות: הצבעה בבחירות נחשבת חיובית, וכתוצאה מכך אנשים מעוניינים שהסובבים אותם ידעו שהלכו להצביע בבחירות. כל עוד ההצבעה בבחירות היתה בקלפי בלבד, חלק מהאנשים הלכו להצביע ולו רק בשביל שיראו אותם מצביעים. ברגע שהצבעה באמצעות הדואר הפכה לאופציה, לאנשים אלה לא היתה יותר סיבה להצביע בכלל. הרי בכל מקרה, תמיד יתכן שהצביעו בדואר…

לטענת החוקרת, תופעה זו השפיעה במיוחד על קהילות קטנות משתי סיבות: ראשית, הפרטים בקהילות אלה מושפעים יותר מדעתם של הסובבים אותם. שנית, בקהילות אלה המידע על הפרטים בקהילה זורם בצורה חופשית יותר (דרך רכילות, למשל). לכן, בקהילות קטנות "הרווח היחסי" בלהראות בקלפי היה גבוה יותר, ובפרט גם ההשפעה של העלמותו היתה גדולה יותר.

ובחזרה לנושא המרכזי: מדוע בקהילות קטנות בישראל שיעור גיוס קרבי גבוה יותר?

יתכן שאחד הגורמים הוא שגיוס לצה"ל בכלל וליחידה קרבית בפרט, עדיין מהווה נורמה חיובית בחברה הישראלית. במקרה זה, הגיוני שבקהילות קטנות בהן כולם מכירים את כולם, "הרווח היחסי" של גיוס ליחידה קרבית יהיה גדול יותר, ו"העונש" על השתמטות, או לחילופין גיוס ליחידה לא קרבית, יהיה גם הוא גדול יותר.

בפשטות, קל יותר להשתמט כשאינך צריך לפגוש את חבריך לשכבה בכל סופ"ש, במכולת השכונתית.

לפני חודשיים, חבר שחזר מארה"ב סיפר לי על אירוע מעניין שראה במסעדת Smith & Wollensky במנהטן (מסעדת סטייקים ידועה, וגם יקרה למדי):

בשולחן לידו ישבו ארבעה אנשי עסקים ואכלו ארוחת צהריים. עם הגעת החשבון בסיום הארוחה, כל אחד הוציא את כרטיס האשראי שלו והניח אותו בסלסלת החשבון. המלצר הגיע, ולבקשת החבורה שלף באקראי את אחד מכרטיסי האשראי - והשתמש בו כדי לשלם את החשבון כולו.

ניסינו לחשוב ביחד מה עומד מאחורי שיטת התשלום הזו. כמובן, יכול להיות שמדובר במשחק או בהתערבות חד-פעמית, ולכן בהימור לכל דבר - ההנאה הנגרמת ממנו נובעת לכאורה מהמתח וההתרגשות שכרוכים בכל הימור.

אבל האם יש הגיון עמוק יותר בחלוקת החשבון בשיטה כזו? החבר הציע את התזה הבאה:

נניח שהחבורה יוצאת לאכול ביחד בכל יום. בשלב מסוים, הם הגיעו למסקנה שהם נהנים יותר מהארוחה כשכל אחד "מפנק את עצמו, ולא מתקמצן על הכסף" (למשל מזמין גם מנה ראשונה יקרה, קינוח בסיום הארוחה ומשקאות חריפים). אבל בפועל, כל אחד המשיך לעשות את השיקול הכלכלי הקר, והעדיף לחסוך.

הגרלת החשבון פותרת את הבעיה, כיוון שהיא מעודדת את כל אחד מהאנשים לצרוך יותר: ההגיון הוא שאם החשבון כולו מוגרל, בסיכוי גבוה (75%) האדם הבודד לא ישלם דבר - ולכן כל מנה נוספת שיזמין תהיה לכאורה "בחינם" (למעשה, משיקולי תוחלת, לאורך זמן כל מנה נוספת תעלה 25% ממחירה הרגיל).

ואכן, חוקרים ישראלים הראו בניסוי [2004] כי בחירת המנות במסעדה מושפעת מאוד מאופן חלוקת החשבון. הם בדקו קבוצות סועדים, והשוו בין שלוש דרכים לתשלום החשבון:

1. החשבון משולם כולו ע"י מבצע הניסוי (גורם חיצוני לקבוצת הסועדים)
2. החשבון מחולק שווה בשווה בין הסועדים
3. כל סועד משלם את חלקו בחשבון

כצפוי, התוצאות הראו כי אנשים צורכים מנות רבות (ויקרות יותר) במקרה הראשון, מעט פחות במקרה השני ועוד פחות מכך במקרה השלישי. במילים אחרות: אנשים אכן נוטים להוציא יותר כסף כשהחשבון מתחלק בין כולם.

הניסוי אמנם לא בדק ישירות את ההשפעה של חלוקת החשבון בשיטת ההגרלה, אבל הגיוני לצפות שהיו מתקבלות תוצאות דומות לאלה שבמקרה מס' 2 (חלוקת החשבון שווה בשווה). זאת, כיוון שמשיקולי תוחלת שתי השיטות שקולות.

אוקי, אז לכאורה מצאנו הסבר הגיוני להגרלת החשבון… אבל משום מה, הרגשתי שהעסק עדיין לא פתור. הרי לא נראה סביר שההסבר לסיטואציה המתוארת (אנשי עסקים אמריקאים, מסעדת יוקרה במנהטן) נובע בסופו של דבר מכך שלאנשים המעורבים אכפת כל כך מהעלות הנוספת של עוד כמה מנות! ההסבר האחרון נראה לי יותר כמו תוצאת לואי של שיטת ההגרלה, ולא כמו המטרה המרכזית שלה. בשבוע שאחרי, עוד ניסיתי מדי פעם לחשוב על הנושא שוב - ללא תוצאות. ואז שכחתי מכל הסיפור.

חודש וחצי עברו, ולפתע, תוך כדי מקלחת לפני-יציאה אתמול — הבזיק לי בראש הסבר נוסף:

נניח שארבעת אנשי העסקים אכן יוצאים הרבה לארוחות צהריים משותפות, ושהם מזמינים בכל יום מנות שעלותן פחות או יותר דומה (ארוחה עסקית למשל, אם כי אני בספק שיש כזו בסמית' אנד וולנסקי :) במקרה זה, הדרך ההגיונית לשלם את החשבון (כדי לחסוך זמן ולא לסבך את המלצר עם מספר כרטיסי אשראי) היא בסבב - ז"א, בכל פעם אדם אחר ישלם את החשבון במלואו.

אבל לתשלום בשיטת הסבב יש שתי בעיות: ראשית, כפי שכבר ראינו במקרה מס' 1 בניסוי, אנשים נוטים לצרוך יותר כשהם אינם נדרשים לשלם על מה שצרכו (ולכן השיטה אינה הוגנת כלפי מי שתורו לשלם). שנית, ואפילו בעייתי יותר - שיטת הסבב הגיונית והוגנת רק אם ארבעת האנשים הנ"ל יוצאים כולם ביחד לארוחות צהריים רבות, רק אם לא מצטרפים אליהם אנשים נוספים, ורק אם לארוחות הצהריים בכל יום עלות דומה (מה שפוסל על הסף את החלפת המסעדה, למשל)!

תשלום החשבון בשיטת ההגרלה פותר בדיוק את שתי הבעיות האלה, ועדיין חוסך זמן וסיבוך ברגע התשלום. זאת כיוון ששוב, משיקולי תוחלת, ניתן להראות ששיטת ההגרלה הגיונית והוגנת גם אם בכל יום יוצאים אנשים שונים לארוחת הצהריים, ואפילו אם בכל יום מספר האנשים שונה!

ההסבר האחרון מעניין, כי הוא מראה שלשיטת ההגרלה יש גם צידוק כלכלי (יעילות), ולא רק צידוק פסיכולוגי (הנאה מעצם ההימור או מתופעת הלואי של הצריכה הגדולה יותר).

ולמה אני מספר את כל זה?

כי מעבר לניתוח הסיטואציה (שלדעתי מעניין בפני עצמו), יש כאן נקודה נוספת שדורשת התייחסות: העובדה שההסבר השני קפץ לי לראש לאחר שלא חשבתי על הבעיה במשך למעלה מחודש וחצי!

מתברר שמדובר בתופעה פסיכולוגית ידועה שמכונה אפקט זייגרניק (על שם הפסיכולוגית הסובייטית בלומה זייגרניק שגילתה אותו): אנשים נוטים לזכור טוב יותר מטלות שלא הושלמו עדיין (או שהופסקו באמצע), לעומת מטלות שהושלמו כבר - באופן בלתי מודע, כמובן. דרך אחרת להתייחס לתופעה, היא שהמוח ממשיך לבצע "עיבוד ברקע" על מטלות כאלה.

במאמר קלאסי [1927], זייגרניק הראתה שמלצרים זכרו מצוין את ההזמנות שקיבלו כל עוד הן לא סופקו עדיין לסועדים, אך מרגע שהזמנה סופקה לסועד (ולכן "הושלמה") - המלצרים נטו לשכוח אותה. זאת, באופן מפתיע, ללא תלות משמעותית במשך הזמן שעבר מאז קבלת ההזמנה.

(טענה רווחת היא שפרקי סיום עונה המסתיימים ב"קליף האנגר" מנצלים את התופעה כדי לגרום לצופי הטלויזיה לזכור את הסדרה עד לתחילת העונה הבאה)

בכל מקרה, המסקנה מבחינתי היא שאם הייתי מסתפק בהסבר המקורי להגרלת החשבון - ההסבר הנוסף לא היה עולה בראשי לעולם.

נתחיל בניסוי קצר.

דמיינו שאתם נוהגים בכביש מהיר. לפתע, נהג אופנוע מגיח מאחוריכם, וחותך אתכם מימין במהירות אדירה. תוך שניות הוא נעלם בהמשך הכביש, כשהוא ממשיך לעקוף מכוניות בפראות מימין ומשמאל.

כעת עיצרו, וענו לעצמכם על השאלה הבאה: מדוע הוא התנהג כיצד שהתנהג?

סביר להניח שהתשובה שנתתם קשורה לתכונות אופי של הנהג, למשל "הוא נהג לא זהיר", "הוא טיפוס מתלהב שמנסה להרשים אחרים", "סתם ערס" וכו'.

עכשיו, נסו להזכר בפעם האחרונה שנהגתם אתם מעבר למהירות המותרת, ובצורה לא זהירה (זה בודאי קרה מתישהו…). עיצרו שוב, ונסו לענות: מה גרם לכם להתנהג כך באותו אירוע?

הפעם, סביר להניח שהתשובה שנתתם תהיה קשורה לסיטואציה (הייחודית) עצמה: "הייתי עייף ורציתי כבר לחזור הביתה", "מיהרתי לפגישה" וכו'.

זוהי טעות הייחוס הבסיסית (Fundamental Attribution Error) במלוא עוצמתה: הנטיה שלנו להסביר את מעשיהם של אחרים כנובעים בעיקר מתכונות אישיות קבועות, ולהמעיט בחלקם של גורמים סיטואציוניים ייחודיים. באופן מפתיע, נטיה זו מתהפכת כשאנו נדרשים להסביר את מעשינו אנו - במקרה זה הנטייה היא להדגיש בעיקר גורמים הקשורים לסיטואציה הספציפית, ולהתעלם מגורמים אישיותיים קבועים.

עשרות מחקרי פסיכולוגיה חברתית הוכיחו שוב ושוב שטעות הייחוס הבסיסית אכן קיימת ומשפיעה. אולי המפורסם מביניהם הוא הניסוי הקלאסי הבא [1967]: משתתפי הניסוי התבקשו לקרוא נאום כתוב בנושא פוליטי טעון - פידל קסטרו והמהפכה בקובה. למשתתפים נאמר במפורש כי הדעה שהוצגה בנאום (תמיכה בקסטרו או התנגדות לו) לא נבחרה ע"י הכותב, אלא הוטלה עליו באקראי בהטלת מטבע. לאחר מכן, המשתתפים התבקשו להעריך מהי דעתו האמיתית של כותב הנאום בנושא האמור.

באופן מדהים, למרות שידעו שהנאום לא ייצג את דעתו של הכותב ושבחירת הצד נעשתה עבורו באקראי - המשתתפים נטו להעריך כי הדעה שהוצגה בנאום היא אכן דעתו האמיתית של הכותב! במילים אחרות, בבואם להסביר את התנהגות כותב הנאום, משתתפי הניסוי נטו להתעלם מהשפעתה של הסיטואציה ("נאמר לכותב הנאום באיזה צד לבחור"), ולהעדיף הסברים המתבססים על תכונות אישיות יציבות שלו (תמיכתו או התנגדותו, לכאורה, לפידל קסטרו).

 ובמעבר חד, כמה עובדות יבשות-

בשנת 1994 נחטף מוסטפא דיראני מביתו בלבנון ע"י כוח צה"ל, והובא לישראל. המטרה המוצהרת: השגת מידע או קלף מיקוח שיביא לשחרורו של רון ארד.

לפני שבוע בדיוק נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר מגבול הצפון ע"י כוח חיזבאללה, והובאו ללבנון. המטרה המוצהרת: קלף מיקוח שיביא לשחרורם של אסירים לבנונים הכלואים בארץ, ביניהם סמיר קונטאר.

בשבוע האחרון עוסק צה"ל בהפגזה מסיבית של דרום לבנון. לפי דיווחים מלבנון, נהרגו עד כה בהפגזות 208 אזרחים לבנונים (נכון לאתמול). המטרה: הפעלת לחץ על ממשלת לבנון (דרך אזרחיה) והשגת יתרון במשא ומתן העתידי.

במקביל עוסק חיזבאללה בהפגזה מסיבית של צפון ישראל. לפי דיווחים מישראל, נהרגו עד כה בהפגזות 13 אזרחים ישראלים (נכון לאתמול). המטרה: הפעלת לחץ על ממשלת ישראל (דרך אזרחיה) והשגת יתרון במשא ומתן העתידי.

אבל כמובן, אי אפשר להשוות.
הרי הם שונאים אותנו ופועלים מרצונם החופשי, ואילו אנחנו מחוייבים לפעול בגלל המצב.

(הערת הבהרה: הכוונה בפוסט אינה להשוות בין חיילי צה"ל למחבלי חזבאללה, וכמובן שיש מספר הבדלים מהותיים בין שני הארגונים והמשרתים בהם. הכוונה היא כן להראות שכשאנו נדרשים לספק מניעים להתנהגות שלנו כחברה לעומת התנהגות של חברה אחרת, אנו נופלים קרבן לטעות הייחוס הבסיסית, ומספקים בכל מקרה הסבר ברמה אחרת - הסבר "סיטואציוני" לעומת הסבר "אופי" - גם כשאנו נדרשים להסביר עובדות זהות כמעט)

ההשפעה האדירה שיש לפנדלים על תוצאות המונדיאל הנוכחי אינה ניתנת לערעור: שניים מארבעת משחקי רבע הגמר הסתיימו בבעיטות הכרעה מ-11 מטר (אנגליה-פורטוגל, גרמניה-ארגנטינה) ואחד ממשחקי חצי הגמר הוכרע בפנדל בודד (צרפת-פורטוגל). המשחק השני בחצי הגמר (גרמניה-איטליה) הסתיים דקה אחת בלבד לפני מועד בעיטות ההכרעה.

מצד שני, בעיטת פנדל היא בסה"כ אירוע ייחודי למדי במשחק הכדורגל. בניגוד למשחק עצמו שהוא בדר"כ מבולגן והאירועים בו נתונים לפרשנות סוביקטיבית (היה נבדל? היה פאול? כרטיס צהוב או לא?), בעיטות הפנדל מוגדרות היטב: שחקן אחד, שוער אחד, בעיטה מנקודה קבועה על המגרש ואפס מקום לפרשנות. עובדה זו מקילה מאוד על מחקר מדעי של הפנדל.

אז מה קובע אם הכדור יכנס או לא?

לכאורה, נראה שבעיטת פנדל טובה תלויה בעיקר בכישורי המשחק של הבועט והשוער. בפועל, גם לפסיכולוגיה השפעה רבה על התוצאה הסופית. בוני גינצבורג הסביר שלשום (ערוץ 2, 18:00) כי לשוער יתרון פסיכולוגי משמעותי על בועט הפנדל: כשבעיטת פנדל נכנסת לשער, איש לא מאשים את השוער. לעומת זאת, כשהבעיטה מוחמצת - באים בטענות לבועט. כתוצאה מכך (ובשילוב עם החשיבות הרבה שיש לבעיטות פנדל על תוצאת המשחק), על בועט הפנדל מופעל לחץ כבד.

אם אכן כך הדבר, סביר לצפות כי אחוזי ההבקעה של הפנדלים יהיו קטנים יותר בשלב בעיטות ההכרעה מאשר במהלך המשחק. זאת, בשל ההשפעה הגדולה יותר של בעיטות ההכרעה על התוצאה הסופית, שתגרום ללחץ רב יותר על הבועטים.

ואכן, חוקרים מארה"ב [2000] שניתחו את בעיטות הפנדל במונדיאלים (1982-1998) הראו כי הסיכוי להבקיע פנדל במהלך המשחק עומד על 85.2%, ובשלב בעיטות ההכרעה על 75.6% בלבד (ההבדל מובהק ברמת בטחון של 90%). יחד עם זאת, יתכן שהפער נובע מסיבות שאינן דוקא לחץ (עייפות, למשל), או מכך שבמהלך המשחק הפנדלים נבעטים בדר"כ ע"י אותו שחקן, שהוא בועט הפנדלים הטוב ביותר של הקבוצה.

אך באותו מחקר נמצאה עובדה מעניינת נוספת, התומכת בתיאורית הלחץ: מתברר שאחוזי ההצלחה של הבועטים בשלב בעיטות ההכרעה אינם אחידים, אלא תלויים במיקומך בין הבועטים. ספציפית, לבועטים האמצעיים סיכוי גדול יותר להבקיע מאשר לבועטים הראשונים והאחרונים.

לפסיכולוגים, הנתון האחרון אמור לצלצל מוכר. מדובר בתוצאה צפויה של חוק ירקס-דודסון (Yerkes-Dodson law), העוסק בקשר בין רמת עוררות (המושפעת ישירות מלחץ) לבין ביצועים. החוק מנבא כי קשר זה יראה בדר"כ בצורת U הפוך, ז"א לכל פעילות יש רמת עוררות מסויימת שבה הביצועים אופטימליים, וכל סטייה ממנה (לחיוב או לשלילה) תגרום לירידה בביצועים. לדוגמא: אדם שלחוץ קלות בזמן מבחן יבצע אותו טוב יותר מאשר אם הוא שרוי בחרדה מוחלטת, או אם הוא אדיש לגמרי לתוצאותיו.

בפנדלים (בשלב בעיטות ההכרעה), הלחץ על הבועט הולך וגדל ככל שנבעטו כבר בעיטות רבות יותר, כיוון שהסיכוי של הקבוצה "להתאושש" בעקבות החמצה הולך וקטן. כנראה שהבועטים האמצעיים נמצאים בדיוק ברמת הלחץ האופטימלית לבעיטה - יותר מזה או פחות מזה פוגם בביצועיהם.

בעזרת ניתוח מתמטי שמתחשב בהסתברויות ההבקעה השונות בשלב בעיטות ההכרעה, החוקרים מצאו את האסטרטגיה המנצחת הבאה לבחירת סדר הבועטים: לבחור את 5 השחקנים הטובים ביותר בבעיטות פנדלים, ולסדר אותם בסדר הפוך. ז"א, השחקן החמישי יבעט ראשון, הרביעי יבעט שני וכו'. מדובר במסקנה לא אינטואיטיבית, אך במחקר היא עולה בבירור כבחירה הטובה ביותר לאחר הרצת סימולציה של כל האפשרויות בתוכנת מחשב.

 אוקי, אז הלחץ משפיע על השחקנים בעת בעיטות ההכרעה. אבל מה עם הלחץ על הצופים? :)

ב-22.6.1996 הדיחה צרפת את הולנד מאליפות אירופה, בדו-קרב פנדלים. מחקר [2000] הראה שבתאריך זה נרשמה בהולנד עליה מובהקת במספר מקרי המוות של גברים כתוצאה מהתקף לב או שבץ מוחי, בהשוואה לשבועות שלפניו ואחריו, ובהשוואה לאותו שבוע בשנים שלפניו ואחריו (המחקר לא מצא עליה במקרי המוות בקרב נשים). מהכיוון השני, מחקר מקביל שנערך בצרפת [2001] לא מצא עליה מיוחדת במספר מקרי המוות באותו שבוע, כך שנראה שגם לתוצאה הסופית יש השפעה.

ב-30.6.1998 הדיחה ארגנטינה את אנגליה מהמונדיאל, בדו-קרב פנדלים. מחקר [2002] הראה שבתאריך זה וביומיים שאחריו, הסיכוי להתאשפז (באנגליה) בעקבות אירוע לב חמור עלה ב-25% לעומת תקופות מקבילות. במקרה זה, נמצאה עליה מקבילה בקרב גברים ונשים.

(עוד על השפעת הלחץ על הצופים ניתן לקרוא בסיכום הזה [2003])

בשורה התחתונה: למען הבריאות העולמית, נקווה לגמר נטול פנדלים בעוד 3 ימים.