ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'פסיכולוגיה'

מי מנצח בווינר?

ראשון, 20 באפריל 2008

הפוסט הנוכחי עוסק במשחק ווינר של המועצה להסדר ההימורים בספורט: תחילה, אעזר במדגם עצום של טפסי ווינר כדי לתאר תופעה מסויימת שקשורה לעמלות של ווינר ליין. אח"כ, אנסה לשכנע שמדובר בתופעה מוזרה מאוד, הסותרת עקרונות כלכליים ופסיכולוגיים בתחום ההימורים. לבסוף, אציע הסבר אפשרי (ולא מספק, לדעתי) לתופעה שמצאתי.

הערת אזהרה: הפוסט הפעם יחסית קשה לקריאה. משיקולי זמן ומקום, אני אניח שלקורא יש הכרות מסויימת עם ווינר ועם עקרונות בסיסיים בהסתברות (למשל ההבדל בין תוחלת לממוצע).

winner.gif

ווינר הוא התשובה החוקית של המועצה להסדר ההימורים בספורט לאתרי ההימורים באינטרנט. למרות שמדובר במשחק חדש יחסית (החל לפעול רק בשנת 2002), הוא מהווה היום את מקור ההכנסה העיקרי של המועצה. למעשה, מדובר בשני משחקים שונים: ווינר ליין וווינר מאצ' - אני אתמקד בראשון.

חוקי ווינר ליין פשוטים למדי: בטופס ווינר ליין רגיל מהמרים על תוצאות 3-6 משחקים. עבור כל משחק יש לבחור 1, 2 או X (ז"א נצחון של הקבוצה הראשונה, נצחון של הקבוצה השניה או תיקו) כשהמטרה היא לצדוק בכולם. בניגוד לטוטו, ווינר הוא מה שמכונה בעגה מקצועית הימור parlay: לכל אחת משלוש התוצאות האפשריות של כל משחק מתלווה יחס שנקבע מראש. אם הצלחת לנחש נכון את תוצאות כל המשחקים שסימנת, תזכה בסכום כסף ששווה למכפלת היחסים המופיעים בטופס. לדוגמא: אם הימרת במשחק הראשון על 1 ביחס של 1:1.5, במשחק השני על X ביחס של 1:1.05 ובמשחק השלישי על 1 ביחס של 1:5, במידה ותזכה תקבל פי 1.5*1.05*5 = 7.875 מהסכום שהשקעת.

בניגוד לאתרי הימורים באינטרנט בהם יחסי ההימורים דינאמיים ומשתנים כל הזמן (עוד על כך, בהמשך), בווינר יחסי ההימורים נקבעים מראש ע"י מחלקה של קובעי יחסי הימורים (odds compilers) של המועצה להסדר ההימורים בספורט, שלכאורה מורכבת מ"מומחים למתמטיקה או סטטיסטיקה או הסתברות … שמבינים בכדורגל ברמה של מידת הנעליים של כל שחקן בליגת המילואים הנורווגית".

השאלה שאנסה לענות עליה, היא עד כמה טובה קביעת יחסי ההימורים בווינר ליין.

winner_line.gif

מידע גולמי על ווינר ניתן למצוא באתר המועצה להסדר ההימורים בספורט: עבור כל משחק שנערך, הארכיון של ווינר ליין מפרט את יחס ההימור שניתן לכל אחת משלוש התוצאות האפשריות ואת התוצאה שהתקבלה בסופו של דבר. הארכיון לא נגיש בפורמט נוח לעבודה, אבל 200 שורות Java ו-15 דקות של "טחינת" האתר הספיקו כדי לייצר עבורי קובץ אקסל ענק עם כלל הנתונים ההיסטוריים של ווינר ליין.

בסה"כ התקבלו נתונים לגבי 54382 משחקים שהתקיימו בתקופה של כ-6 שנים (בין ה-22/5/2002 וה-15/4/2008), ולאחר סילוק נתונים בעייתיים (663 משחקים ללא תוצאה סופית; 86 משחקים ללא יחסי ההימור; 567 משחקים עם שתי תוצאות אפשריות בלבד) נשארו נתונים לגבי 53066 משחקים. כיוון שכל משחק כזה מגלם שלושה הימורים שונים, למעשה התקבלו נתונים לגבי 159198 הימורים שונים - כשעבור כל הימור בודד ידוע יחס ההימור בווינר, והאם בסופו של דבר ההימור זכה.

ניתוח הנתונים מתבסס על החוק החלש של המספרים הגדולים, שקובע כי "במדגמים גדולים הממוצע בדר"כ קרוב לתוחלת". לדוגמא, ווינר הציעו יחס הימור של 1:3 ב-6766 הזדמנויות שונות, ובסופו של דבר זכו 1805 מתוכן. 6766/1805 = 3.75, ולכן ניתן לומר שהימורים שווינר נותנים עליהם יחס של 1:3 זכו במדגם ביחס של 1:3.75. אינטואיטיבית, החוק החלש של המספרים הגדולים מבטיח שבאופן כללי הימורי ווינר ביחס של 1:3 (גם כאלה שיערכו בעתיד!), יזכו ביחס שקרוב ל-1:3.75.

כהערת צד, אוסיף כי כיוון שההימורים השונים בלתי תלויים זה בזה (למעט מקרים נדירים של שני הימורים ביחס זהה על תוצאות שונות של אותו משחק), ניתן להניח כי מספר הזכיות של הימורים ביחס נתון מתפלג בינומית. המשך הניתוח עוסק רק ביחסי הימורים שעבורם מס' הזכיות בפועל היה גדול מ-50, ובפרט ניתן לבצע עבורם קירוב להתפלגות נורמאלית ולהגיע להערכה מדויקת למדי של יחס הזכיה במציאות (ואכן, הוא קרוב מאוד ליחס הזכיה במדגם).

הגרף הבא מציג את תוצאות הניתוח. בציר האופקי מופיע יחס ההימור שניתן בווינר, ובציר האנכי מופיע האומדן ליחס ההימור האמיתי (ז"א שיעור הפעמים בהם הימור ביחס כזה אכן זכה):

winner_chart1.gif

מבט מהיר בגרף מעלה כי היחס בווינר תמיד נמוך מהיחס האמיתי. לדוגמא, הימורי ווינר ביחס 1:2 זוכים ביחס 1:2.52, ולכן (חישוב פשוט) על כל שקל שתשקיעו בהימור כזה תפסידו בתוחלת כ-20 אגורות. הממצא הזה לא מפתיע - הוא בסה"כ מבטא את העובדה שווינר מרוויחים כסף מהמהמרים (ההבדל בין יחס ההימור שווינר מציעים ליחס האמיתי הוא בדיוק העמלה שווינר לוקחים). מה שבכל זאת מפתיע הוא שהעמלה של ווינר תלויה ביחס ההימור, כפי שניתן לראות בגרף הבא:

winner_chart2.gif

כאמור, ההימור בווינר לא משתלם (בתוחלת), כי ווינר מרוויחים כסף על חשבון המהמרים. מה שמוזר הוא שווינר לוקחים עמלה גדולה יותר - ז"א מרוויחים יותר - ככל שיחס ההימור גדול יותר! לדוגמא, על הימורים ביחס 1:1.15 תפסידו בתוחלת כ-12 אגורות לכל שקל, על הימורים ביחס 1:4.2 תפסידו בתוחלת כ-29 אגורות לכל שקל, ועל הימורים ביחס 1:9 תפסידו בתוחלת כ-68 אגורות לכל שקל!

הנקודה האחרונה עשויה להראות בטעות כמו משהו מובן מאליו. יחס הימור נמוך (למשל 1:1.15) אומר שאתה מהמר על הפייבוריט, ויחס הימור גבוה (למשל 1:9) אומר שאתה מהמר על האנדרדוג, ולכאורה סביר שלאורך זמן תפסיד יותר אם תהמר תמיד על האנדרדוג. אך זו כמובן טעות: אמנם בהימורים על הפייבוריט סביר שתזכה יותר פעמים - אבל כשמדובר בתוחלת הרווח, לא בהכרח אמור להיות הבדל בין שני המקרים. תחשבו, למשל, על משחק שבו אתם מהמרים ביחס של 1:6 שיצא 6 בקוביה (הימור על מאורע לא סביר, "האנדרדוג"), לעומת משחק מקביל שבו אתם מהמרים ביחס של 1:1.2 שלא יצא 6 בקוביה (הימור על מאורע סביר, "הפייבוריט") - במקרה זה, התוחלת של שני המשחקים זהה (ושווה לאפס, אלה משחקים הוגנים).

מה שאני מנסה להגיד, הוא שעל פניו לווינר אין סיבה להפלות לרעה את מי שבחר להמר על האנדרדוג. מבחינת ווינר, האידיאל הוא לגבות עמלה זהה מכל מהמר, בלי קשר לדת, גזע, מין או סוג ההימור.

אז מה בעצם קורה כאן? כדי לענות על השאלה, ננסה להבין מה ווינר מנסים להשיג (ומה לא) בקביעה מסויימת של יחסי ההימורים.

נקודת הסתכלות נאיבית היא שווינר מנסים לקבוע את יחס ההימור כך שיהיה מדויק ככל האפשר (במובן של החוק החלש של המספרים הגדולים): בשלב הראשון, ווינר קובעים את יחסי ההימורים "האמיתיים" כך שלאורך זמן, שליש מההימורים שקיבלו יחס אמיתי של 1:3 יקרו בפועל. בשלב השני, ווינר משנים את יחסי ההימורים כך שישקפו עמלה קבועה על כל הימור (למשל, יחס הימור אמיתי של 1:3 יפורסם בטופס כיחס הימור של 1:1.15, לאחר הפרשת עמלה של כ-12%).

איך אפשר לקבוע את יחסי ההימורים האמיתיים? יש הרבה דרכים: אפשר להעסיק odds compilers טובים ולהסתמך על הידע שלהם כמומחים, אפשר להשתמש במודלים סטטיסטיים, אפשר להעזר ב"חוכמת ההמונים" (למשל בורסות הימורים) ואפשר לשלב בין מספר שיטות.

בכל מקרה, אם זה אכן היה המצב, הייתי אומר שווינר עושים עבודה גרועה מאוד בקביעת היחס האמיתי: חישוב פשוט מראה שהעמלה הממוצעת למשחק היא כ-19% (עם סטיית תקן מזערית של כ-0.015%), ואם "ננרמל" את יחסי ההימורים כך שלא ישקפו את העמלה (ז"א נחזור, לכאורה, ליחסי ההימורים האמיתיים תחת ההנחה שהעמלה קבועה) נגלה שהם מוטים מאוד לעומת הקו האידיאלי של Y=X (אני לא ארחיב, אבל למעשה מדובר בצורת הסתכלות שונה על הגרף האחרון).

אם שתי הפסקאות האחרונות לא היו ברורות מספיק, זה לא מאוד משנה. העובדה הפשוטה היא שווינר, ולצורך העניין גם אתרי הימורים באינטרנט, לא מנסים לקבוע את יחס ההימור כך שישקף את המציאות! הסיבה לכך היא שהשאיפה של אתרי הימורים היא לא להמר בעצמם, אלא להרוויח כסף ללא סיכון. במקום להתעמק בקשר של הדיון הנוכחי למושג השונות, אני אתן דוגמא שתבהיר את הכל:

אתר הימורים א' מציע הימור על האם מחר ירד גשם או לא (נניח שהסיכוי לגשם הוא בדיוק שליש). האתר קובע יחס אמיתי של 1:3 לאפשרות שמחר ירד גשם ויחס אמיתי של 1:1.5 לאפשרות שמחר לא ירד גשם. כדי להרוויח משהו, האתר מחליט לגבות עמלה של 10% ולכן יחסי ההימורים שהוא מפרסם הם 1:2.7 על האפשרות שירד גשם, ו-1:1.35 על האפשרות שלא ירד גשם.

לעומתו, אתר הימורים ב' בוחר בשיטה הבאה: בשלב הראשון, הוא קובע את יחסי ההימורים כך שישקפו עמלה של 10% אם אותו מספר אנשים מהמרים על כל אפשרות (ז"א יחס זהה של 1:1.9 לשתי האפשרויות). בהמשך, בכל פעם שמישהו מהמר על אחת האפשרויות, האתר מקטין מעט את היחס של האפשרות שהרגע הימרו עליה ומעלה את היחס של האפשרות השניה, כך שהעמלה הסופית תשאר 10%.

נבחן כעת מה קורה לאתרים בשני תרחישים טיפוסיים:

בתרחיש הראשון, נניח שקהל המהמרים יודע שהסיכוי לגשם מחר הוא אכן בערך שליש, ולמהמרים מסויימים יש הטיה קלה לכאן או לכאן. עבור אתר א', ההימורים יתחלקו פחות או יותר שווה בשווה בין האפשרויות, והאתר יגרוף רווח יפה של 10%. עבור אתר ב', תחילה יהיו הרבה הימורים על האפשרות שלא ירד גשם (האתר מציע יחס של 1:1.9 על הימור שלדעתך יקרה ב-1:1.5, ז"א הימור משתלם מאוד), אבל מהר מאוד יחסי ההימורים ישתנו, עד שלבסוף יזדהו עם יחסי ההימורים של האתר הראשון, וישארו כך (זוהי נקודת שיווי משקל). בסופו של דבר, גם אתר ב' יגרוף רווח של כ-10%.

בתרחיש השני, נניח שלקהל המהמרים יש הטיה, וההערכה שלהם היא שהסיכוי לגשם מחר הוא כ-80%. במקרה של האתר הראשון, יהיו הרבה יותר הימורים על האפשרות שירד גשם. במקרה של האתר השני, יחסי ההימורים ישתנו בהתאם, ולבסוף יתאזנו על יחס של 1:4.5 שלא ירד גשם, ויחס של 1:1.125 שירד גשם. אם בסופו של דבר לא ירד גשם מחר, אתר א' יגרוף עמלה אדירה. לעומת זאת, אם מחר ירד גשם, אתר א' יפסיד סכום כסף עצום (וה-odds compiler שקבע את היחס ילך לישון עם הדגים). אתר ב', לעומת זאת, יגרוף בכל מקרה עמלה של כ-10%.

אז מה קרה כאן בעצם? אתר א' ממלא תפקיד של מהמר: הוא לוקח סיכון, ומרוויח או מפסיד בהתאם לתוצאה הסופית. אתר ב' ממלא תפקיד של מתווך: הוא עוזר למהמרים להמר זה מול זה, וגובה עמלה קבועה על שירותיו. הרווח שלו גדל ככל שמהמרים יותר אנשים, ובכל מקרה הוא אינו מסתכן בהפסד. בהקשר זה, ראו גם מאמר של סטיבן לויט מפריקונומיקס [2004].

ואכן, אתרי ההימורים באינטרנט משנים באופן דינמי את יחסי ההימורים שהם מציעים, בצורה דומה מאוד לאתר ב' בדוגמא. השינויים מתבצעים אונליין, ויחסי ההימורים משתנים ממש מדקה לדקה (כמובן, יחס ההימורים המעודכן רלוונטי רק להימורים עתידיים, ולא להימורים שכבר התבצעו ביחס הקודם).

כל זה טוב ויפה, אבל במקרה של ווינר לא ניתן לשנות את יחסי ההימורים מהרגע שנקבעו, כיוון שטפסי ווינר מודפסים מראש ונשלחים לנקודות המכירה. לכן, ווינר עצמם מחוייבים להמר - הנקודה היא שכדי להקטין ככל האפשר את הסיכון שלהם להפסיד, ווינר לא צריכים להתאים את יחסי ההימורים שלהם ליחס ההימורים האמיתי, אלא ל"יחס ההימורים האמיתי הנתפס" של ציבור המהמרים, מוטה ככל שיהיה.

איזה סוגי הטיות צפויים להיות בקרב המהמרים?

הטיה אחת היא מה שמכונה Wishful Thinking: הנטיה של אנשים לבצע הערכת-יתר לסיכוי שמאורע רצוי אכן יקרה. לדוגמא, אלישע בבד ויוסי כץ הראו [1991] שאוהדים במשחק כדורגל מגזימים בהערכת סיכויי קבוצתם לנצח בהשוואה לצופים חסרי העדפה בולטת, ושהתופעה מתקיימת אפילו כאשר האוהדים ממלאים טפסי טוטו (במובן מסוים, המהמרים במקרה האחרון שילמו כדי לשמר את ההטיה). כיוון שאנשים נוטים לאהוד את הקבוצה המנצחת, Wishful Thinking תבוא לידי ביטוי, בדרך כלל, בהטיה לטובת הפייבוריט בהימור.

הטיה נוספת היא תחזית של תורת הערך של כהנמן וטברסקי. אנשים הם "שונאי סיכון" בתחום הרווח, ויעדיפו, למשל, לקבל 100 שקל ביד מאשר להשתתף בהימור שיתן להם 250 שקל בסיכוי של 50% (למרות שתוחלת הרווח גבוהה יותר במקרה השני). אני מאמין שהימורים בווינר נתפסים בדרך כלל כרווח (ז"א שרוב המהמרים בווינר עושים זאת כדי להרוויח, ולא כדי להמנע מהפסד), ולכן יעדיפו להמר על הפייבוריט ולזכות בסיכוי גבוה יותר, אפילו במחיר של הקטנת תוחלת הרווח. ואמנם, נראה שהשיקול שרוב האנשים עושים בבחירת אפשרות ההימור הוא "איזה קבוצה כנראה תנצח", ולא "עבור איזה הימור אני מקבל יחס טוב יותר לעומת היחס האמיתי שאני חושב שמתקיים" (או במילים אחרות: אני מהמר על מכבי כי אני חושב שהיא תנצח, ולא כי אני חושב שהיא תנצח ביחס של 1:5 אבל מציעים לי עליה הימור ביחס של 1:10). ובשורה התחתונה, כל האמור לעיל יגרום, שוב, להטיה לטובת הפייבוריט בהימור.

ובחזרה לעמלות של ווינר: ראינו שווינר גובים עמלה נמוכה יותר ממי שמהמר על הפייבוריט, ז"א הופכים את ההימור על הפייבוריט לאטרקטיבי יותר. אם  ווינר מנסים לקלוע ליחסי ההימורים האמיתיים כפי שהם נתפסים ע"י המהמרים, המשמעות היא שווינר חושבים שלמהמרים יש הטיה טבעית להמר דוקא על האנדרדוג, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בשתי הפסקאות האחרונות!

בהנחה שווינר לא טפשים (ז"א לא טועים לגמרי בדרך שבה הם קובעים את העמלות), ומצד שני גם לא גאונים (ז"א לא גילו הטיות קוגניטיביות שאינן מוכרות לפסיכולוגיה המודרנית), נשאלת השאלה מה ההגיון בקביעת העמלות בצורה הזו?

אני אציע הסבר אפשרי אחד, אבל האמת היא שאין לי מושג. אם למישהו יש רעיון, או מכיר מישהו שעובד בווינר ויכול לספק הסבר טוב יותר, אני אשמח מאוד לשמוע. בכל מקרה, תיאוריית הקונספירציה שלי היא כדלהלן:

כפי שראינו, העמלה הממוצעת שווינר גובים על כל הימור היא כ-19% (עד כדי סטיית תקן מזערית, שיכולה אפילו לנבוע משגיאות עיגול), ונניח שמסיבה כלשהי ווינר מחוייבים לגבות עמלה בשיעור הזה בדיוק (לדוגמא שהעמלה הזו מוגדרת בחוק להסדר ההימורים בספורט או באחד מהתיקונים שלו). הנקודה החשובה היא שמדובר בעמלה גבוהה מאוד, ובפרט עמלה גבוהה יותר משמעותית מזו שגובים המתחרים של ווינר: אתרי ההימורים באינטרנט (בדיקה אקראית של כמה אתרי הימורים גדולים מראה שהם לוקחים עמלות של פחות מ-5% על משחקי כדורגל).

עכשיו, מי שרוצה להמר על מכבי צריך להחליט אם לעשות את זה בווינר, או באתר אינטרנט כלשהו. לווינר יש יתרון אחד גדול - ההימור חוקי - ובשבילו אנשים מוכנים לשלם כסף (התשלום מתבטא בכך שהם מקבלים יחס הימור גרוע יותר מאשר באינטרנט, על אותם הימורים בדיוק). השאלה היא כמה כסף אנשים יהיו מוכנים לשלם, אבל בלי קשר לתשובה המדויקת ברור שיש הפרש עמלות מסויים שממנו והלאה אנשים יעדיפו לא להמר בווינר.

אמרנו שווינר מחוייבים, לכאורה, לגבות עמלה קבועה של 19% על כל משחק (משחק הוא למעשה שלושה הימורים שונים שקשורים זה לזה: הימור על התוצאות 1, 2 או X של משחק מסויים). העמלה הזו כל כך גבוהה יחסית לעמלות של אתרי הימורים, שקשה להאמין שמישהו יסכים להמר בווינר.

תיאוריית הקונספירציה שלי היא שווינר מצאו דרך לעקוף את הבעיה הזו. לכאורה, הם מציעים יחסי הימורים שמבטאים עמלה פוטנציאלית של 19% למשחק. בפועל, הם מטים את יחסי ההימורים כך שרוב העמלה באה לידי ביטוי בהימור על האנדרדוג, שאף אחד לא לוקח גם ככה. ההימורים שאנשים כן לוקחים (ההימורים על הפייבוריט) מגלמים עמלה של כ-10% - עדיין גבוהה יותר מבאתרי ההימורים, אבל לא גבוהה מספיק בשביל להצדיק עבירה על החוק. בקיצור, אני מאמין שווינר מציעים הימורים עם עמלה ממוצעת של 19%, אך בפועל גוזרים קופון של מעט יותר מ-10%.

עדיין נשאלת השאלה עד כמה ווינר מסתכנים - אני לא מאמין שהם ממלאים תפקיד של מתווך בין מהמרים, כי סביר שהרוב המוחלט של ההימורים מתבצעים על הפייבוריט בכל משחק (ויחסי ההימורים לא מאזנים זאת, בניגוד לדוגמא של אתר הימורים ב' מקודם). מצד שני, הם גובים עמלות גבוהות כל כך שיכול להיות שהן מכסות את הסיכון.

בשורה התחתונה: לא כדאי להמר בכלל. ואם מהמרים, לא כדאי להמר בווינר. ואם מהמרים בווינר, לא כדאי להמר על האנדרדוג.

טראק, שש בש וגשם

חמישי, 11 באוקטובר 2007

בחודש האחרון טיילתי בתורכיה עם שלושה חברים, בעיקר באיזור הרי הקצ'קר שבצפון מזרח המדינה. הפוסט הזה הוא אוסף של כמה אנקדוטות משם.

סדר הליכה בטראק
סדר היום בטראק די קבוע: קמים בבוקר (לא מוקדם מדי!), מעמיסים את המוצ'ילה על הגב, ומתחילים ללכת לפי סיפור הדרך. בכל יום הולכים 7-8 שעות נטו, עם הפסקות קצרות בין לבין. במהלך היום הולכים ביחד כקבוצה, והיום מסתיים כשכולם מגיעים ליעד המתוכנן.

כבר החל מהיום הראשון היה ברור שקצב ההליכה של כל אחד מאיתנו שונה משל האחרים. אלעד הוא יוצא פלחה"ן צנחנים, והיה נראה שהטראק והשבוע שבילינו בבודרום היו פחות או יותר שקולים עבורו מבחינת האתגר הפיסי. אחריו הלך אלון, שלזכותו יאמר שסחב את המשקל הגדול ביותר. אני הלכתי שלישי בדר"כ, וארז השתרך מאחור עם רגליים כואבות ומיובלות. כדי שלא יווצרו פערים גדולים מדי ביננו (במיוחד בערפל של הקצ'קר, שהגביל את הראות לעשרה מטרים בערך), היינו עוצרים מדי פעם להפסקה זריזה, מחכים שכולם יישרו קו, ואז ממשיכים ללכת.

האם סדר ההליכה הטבעי (ז"א, מי שהולך מהר יותר הולך ראשון) הוא גם סדר ההליכה האופטימלי?

מתברר שלא. בספר המטרה (קריאת חובה בקורס יסודות ניהול התפעול והייצור, שנה ג' בחוג לניהול) עושה ד"ר אליהו גולדרט עבודה טובה בלשכנע שסדר ההליכה האידיאלי הוא בדיוק הפוך לקצב ההליכה, ז"א הסדר האידיאלי הוא זה שבו האדם האיטי ביותר הולך ראשון. גולדרט מראה את זה בעזרת עקרונות של תורת האילוצים שפיתח, אבל גם אינטואיטיבית ברור מדוע זה כך: זמן ההגעה ליעד נקבע בכל מקרה ע"י האדם האיטי ביותר, והמרחק בין האנשים (שהיינו רוצים לצמצם) קטן ביותר כשהוא הולך ראשון, כיוון שהשאר "מצטופפים" אחריו.

אבל גולדרט מניח שקצב ההליכה אינו מושפע מסדר ההליכה, ולכן עוסק רק בנסיונות לצמצם את המרחק בין האנשים (לא מפתיע, בהתחשב בכך שעבורו סדר ההליכה בטראק הוא רק אנלוגיה לקו ייצור במפעל). הטענה שלי היא שסדר ההליכה שמציע גולדרט יעשה יותר מכך - הוא אפילו יקטין את זמן ההגעה ליעד! ספציפית, אני טוען כי קצב ההליכה של אדם גדל כשאחריו הולך אדם אחר.

למה שזה יקרה, בעצם? ההסבר הטריויאלי הוא שכשהולך אחריך מישהו מהיר יותר, אתה מעכב אותו. זה רע משתי בחינות: ראשית, אתה מפריע לו (ולכן, לפחות בהנחה שמדובר בחבר שלך, תווצר אצלך תחושת חוסר נעימות). שנית, אתה נמצא בסיטואציה שמדגישה את הנחיתות הפיסית שלך מולו (ולכן תווצר אצלך תחושת בושה). בשני המקרים מדובר בתחושות שלילית, ולכן תנסה להמנע מהן: פתרון אפשרי אחד הוא לתת לו לעקוף אותך, ופתרון אפשרי שני הוא להאיץ את הקצב.

אבל ההסבר הזה (שהוא מוטיבציוני במהותו) הוא לא ההסבר היחיד. הסבר נוסף הוא שעצם הנוכחות של אדם אחר מאחוריך מאפשרת לך - ברמה הפיזיולוגית ממש! - ללכת מהר יותר.

לפי תיאוריית ה-Social Facilitation של רוברט זיינס, עצם הנוכחות של אחרים סביבנו מגבירה עוררות. התוצאה של הגברת העוררות היא הגדלת הסיכוי שהאדם יפעל בצורה הרגלית, ז"א יבצע תגובות דומיננטיות-אוטומטיות. לכך יש השפעה מורכבת: במטלות פשוטות, התגובה ההרגלית היא לרוב התגובה הנכונה - ואז יהיה שיפור בביצוע; במטלות קשות, התגובה ההרגלית היא לרוב התגובה הלא הנכונה - ואז תהיה הרעה בביצוע. לדוגמא: שחקן סקווש מנוסה ישחק טוב יותר בנוכחות קהל, בעוד שחקן סקווש מתחיל ישחק גרוע יותר (כדוגמא קיצונית, תחשבו על ההשפעה של "משחק בלי קהל" על איכות המשחק של שחקני כדורגל מקצוענים). במקרה של טראק, ברור שהליכה היא תגובה אוטומטית ודומיננטית, ולכן קצב ההליכה יגבר עם רמת העוררות.

לא חסרים ניסויים שמאששים את התיאוריה, ואחד המעניינים יותר מביניהם אפילו לא עוסק בבני אדם. זיינס עצמו הראה ב-1969 שהתיאוריה פועלת גם עבור ג'וקים: הניסוי שלו כלל ג'וק באחד משני סוגי מבוכים (מבוך קל, שבו הג'וק היה צריך ללכת בקו ישר בלבד; מבוך קשה, שבו הג'וק היה צריך לבצע פניה אחת) ותיבת צפיה שקופה שבה היו ג'וקים אחרים. לפי התיאוריה, נוכחות הצופים תגרום לג'וק לפתור את המבוך הקל מהר יותר לעומת מצב שבו אין צופים, אבל לפתור את המבוך הקשה לאט יותר לעומת מצב שבו אין צופים - ואכן כך היה.

גירסאות עדכניות ונכונות יותר של התיאוריה זונחות את העיסוק בנוכחות בני אדם אחרים כשלעצמה, ומתמקדות ביכולת של אחרים לקלוט ולהעריך את מה שאתה עושה. למשל, הטענה היא שרמת העוררות שלך לא תגדל אם אתה נמצא בנוכחות אנשים שעיניהם ואוזניהם מכוסות.

ובחזרה לסדר ההליכה בטראק. בסדר ההליכה הטבעי, האדם האיטי ביותר הולך אחרון. במקרה זה, שני ההסברים שציינתי לא באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם (הוא לא מעכב איש באופן ישיר, ושאר ההולכים מפנים אליו את הגב ולכן אינם קולטים אותו ואינם גורמים לו לעוררות מוגברת). זה כמובן לא המצב בסדר ההליכה ההפוך. במקרה זה, האדם האיטי מפריע למספר המקסימלי של אנשים, ובמקביל המספר המקסימלי של אנשים קולט אותו ומעריך אותו. לכן, ניתן לצפות שבמקרה זה קצב ההליכה שלו יגבר.

בקיצור, אני טוען שאם היינו כופים על ארז ללכת ראשון תמיד, היינו מגיעים מהר יותר ליעד בכל יום. מצד שני, תנסו אתם להסביר את זה למישהו בזמן טראק…

שש בש
אחרי ארבעה ימי הליכה הגענו לכפר קטן בשם ברהל, שם נחנו במשך יומיים. חלק משמעותי מהזמן הוקדש למשחק המקומי - שש בש (או טבלא בתורכית).

אחרי רצף נצחונות ארוך במיוחד שלי (44:10, עם הכפלות) אלון התחיל להתלונן שאני מרמה בקוביות. אני, לעומת זאת, טענתי שהקוביות מוטות לטובת שש (למה זה שיפר דוקא את המשחק שלי? לא יודע - באופן כללי אני משתדל לשחק בהתאם להסתברויות הצפויות במשחק).

כדי לבדוק את הטענה, הטלתי את אחת הקוביות 36 פעמים וספרתי את מספר הפעמים שיצא שש. אם הקוביה הוגנת, ניתן לצפות שזה יקרה בערך 6 פעמים. בפועל, זה קרה 11 פעם. האם מדובר בהבדל מקרי, או שהקוביה באמת נוטה לשש? לפי הקירוב הנורמאלי להתפלגות הבינומית סטיית התקן של מספר השש'ים במדגם בגודל 36 (בהנחה שהקוביה אינה מוטית) היא שורש 5, ז"א בערך 2.25. אם כן, מספר השש'ים במדגם מתפלג בקירוב נורמאלית ורחוק מהצפוי ביותר מ-2 סטיות תקן, ולכן ההבדל מובהק ברמת בטחון של 95% - הקוביה אכן נוטה לטובת שש!

כדי לוודא שההטיה היא בקוביה ולא בזורק, ביקשתי מארז לחזור על הניסוי ולזרוק גם הוא את הקוביה 36 פעם. הפעם המספר שש יצא 10 פעמים, ז"א הבדל של בערך 4/2.25 = 1.75 סטיות תקן. שוב, הבדל מובהק ברמת בטחון של 95% (יותר מ-1.65 סטיות תקן).

מעניין לשים לב לנקודה טכנית נחמדה: באופן עקרוני ניתן לעשות את הניתוח הסטטיסטי שלמעלה בצורה מדויקת בעזרת התפלגות בינומית. כל זה טוב ויפה במעבדה, אבל בכפר נידח ללא מחשבון או מחשב (ולמעשה, ביום השני גם ללא חשמל), חישוב כזה היה אורך שעות. השימוש בקירוב הנורמאלי בשילוב עם בחירה חכמה של מספר הזריקות הפך את החישוב לפעולה חשבונית פשוטה שאורכת 10 שניות בראש (בהנחה שזוכרים את הנוסחא לסטיית התקן המקורבת, שהיא פשוטה למדי), תוך שמירה על רמת דיוק גבוהה מאוד.

לסיכום: סטטיסטיקה היא מדע הנאחס.

גשם
כל ההמלצות שקראתי לפני הטיול טענו שהזמן האחרון לטייל בקצק'ר הוא באמצע ספטמבר, כי אחרי זה מתחיל להיות שם קר מאוד. אנחנו התחלנו את הטראק בערך ב-8 לספטמבר, כך שאת העליה לפסגת הקצק'ר עשינו בדיוק ב-16. באותו יום בלילה, ממש רגע אחרי שהקמנו את האוהל ונכנסנו לתוכו, התחיל לרדת גשם שוטף.

אחד המשפטים שאני אוהב להגיד ברגעים קשים (ובטראק היו כמה כאלה) הוא "היה יכול להיות גרוע יותר - היה יכול לרדת גשם". הפעם יכולתי רק להגיד: "היה יכול להיות גרוע יותר…." [שתיקה].

ואז אלעד אמר משהו מפתיע - שבעצם זה טוב שיורד עכשיו גשם! והוא הסביר: באיזור של הקצק'ר יש בממוצע כמות משקעים שנתית מסויימת. לכן, אם לא יורד עכשיו גשם, צריך "להשלים יותר" גשם (בהמשך השנה) בשביל להגיע לממוצע, ובפרט יש סיכוי גבוה יותר שירד מחר גשם. המסקנה היא שהסיכוי שירד גשם מחר קטן יותר אם יורד עכשיו גשם מאשר אם לא.

זאת דוגמא קלאסית לכשל המהמר - הנטיה לייחס תלות לאירועים בלתי תלויים. כשל המהמר בא לידי ביטוי, לדוגמא, אצל אנשים שחושבים ש-10 זריקות קוביה בהן לא יצא המספר שש מגדילות את הסיכוי שיצא שש בזריקה הבאה (מפתיע כמה כאלה יש). אבל כיוון שזריקות קוביה אינן מושפעות מזריקות קודמות (לפחות בתיאוריה), הסיכוי אמור להשאר קבוע - 1/6 בדיוק.

מעניין לשים לב שההסבר של אלעד היה תקף אם, למשל, היה ידוע שכמות המשקעים השנתית בקצ'קר היא קבועה, כי במקרה כזה לא ניתן לטעון שכמות הגשם מחר אינה תלויה בכמות הגשם היום (למשל אם אנחנו ביום הלפני-אחרון של השנה, והרגע הגענו לכמות המשקעים הידועה - מחר בודאות לא ירד גשם). הטעות של אלעד נבעה כנראה מהסתכלות על הממוצע השנתי כמעין חסם עליון, מה שכמובן אינו נכון.

מה שאני אוהב במיוחד בכשל המהמר, הוא שלא רק שהוא לא צודק - הוא אפילו טועה: במקרים רבים באמת מתקיים קשר בין אירועים שהם לכאורה בלתי תלויים, אבל הקשר הזה הוא בדיוק הפוך מזה שהמהמר חושב עליו. הנה דוגמא מהחיים שממחישה את זה:

רובם המוחלט של המבחנים בחוג לפסיכולוגיה (בתואר ראשון בתל אביב, לפחות) הם אמריקאיים. נניח שאתה עונה על מבחן כזה, ונאלץ להמר בשאלה מסויימת. מה תבחר - א', ב', ג' או ד'? מתברר שלא מעט סטודנטים לפסיכולוגיה סופרים את מיקומי התשובות הנכונות שכבר סימנו, ומסמנים את המיקום שהופיע הכי מעט פעמים. ההגיון כאן זהה בדיוק לזה שעומד מאחורי טיעון הגשם של אלעד - אם התשובה הנכונה בכל שאלה ממוקמת באקראי ע"י מחבר השאלון, במבחן כולו יהיה מספר שווה, בערך, של תשובות נכונות שהן א', ב', ג' או ד'. לכן, לכאורה, בהעדר מידע נוסף כדאי להמר על משהו שמקרב אותנו לאיזון הזה. זאת כמובן שטות מוחלטת - אם מיקום התשובה הנכונה נבחר באקראי, מיקום התשובות הנכונות בשאלות האחרות במבחן אינו תורם כל מידע לגבי מיקום התשובה הנכונה בשאלה מסויימת כלשהי (כמובן, המצב שונה אם בשאלון מתבצע איזון פיקטיבי של התשובות).

בפועל, אסטרטגיה טובה יותר תהיה לבחור דוקא את התשובה שהופיעה עד כה הכי הרבה פעמים. הסיבה היא שמיקום התשובות הנכונות בכל שאלה לא נקבע באקראי ע"י מחשב, אלא נקבע ידנית ע"י המרצה. אם למרצה יש הטיה לטובת מיקומים מסויימים (למשל נטיה שהתשובה הנכונה תהיה ג'), סביר שהיא תבוא לידי ביטוי בשאלון כולו. במובן מסויים, אפשר לחשוב על השאלות שעליהן כבר ענינו כעל מדגם שבודק את התפלגות התשובות הנכונות במבחן המסויים הזה, ובאופן כללי במבחנים של המרצה המסויים הזה. למשל, אם הרבה מהתשובות הנכונות במדגם יצאו ג' - סביר להניח כי גם בשאלות שלא ענינו עליהן יש סיכוי גבוה יותר שהתשובה הנכונה היא ג' (זו בדיוק האסטרטגיה שלי במבחנים בפסיכולוגיה, ועד כה היא הוכיחה את עצמה כטובה למדי).

אם כן, סיכום זריז: מטילים קוביה 36 פעמים, ולא יוצא שש בכלל. מה הסיכוי שיצא שש בהטלה הבאה? מהמר יגיד שיותר מ-1/6 ("כדי להשלים"); חכם יגיד שבדיוק 1/6 ("אין קשר"); סטטיסטיקאי יגיד שפחות מ-1/6 ("הקוביה מוטה"). ראו גם את החלק על השש-בש מקודם.

ובחזרה לאוהל. אחרי כמה דקות בהן הסברתי לאלעד על כשל המהמר, הוא השתכנע שהסיכוי לגשם מחר לא קטן בעקבות הגשם שיורד ברגע זה (ואם כבר רק גדל), ורק שאל איך קוראים לכשל המהמר במתמטיקה. התשובה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא היא שכשל המהמר פשוט לא קיים במתמטיקה - כשמנסחים שאלה בהסתברות מצוין בדר"כ במפורש האם המאורעות תלויים או לא, ולכן כשל המהמר יקרא פשוט "טעות".

והשורה התחתונה? כשקמנו מצאנו את האוהל תחת 20 ס"מ שלג שהצטברו במהלך הלילה. גשם לא ירד למחרת, בהמשך הטראק או בהמשך הטיול.

המלצת קריאה
אחרי הטראק המשכנו לשבוע של של בטן-גב בבודרום, ורוב מה שעשיתי שם (לפחות בשעות היום) היה לקיים הבטחה ישנה למאיה, ולקרוא את Cryptonomicon של Neal Stephenson. הספר הזה פשוט מעולה בצורה יוצאת דופן. אני לא אספר שום דבר על העלילה, רק אומר שאלן טיורינג הוא אחת הדמויות ושכבר בעמוד 11 מופיעה הנוסחא של פונקציית זטא של רימן. אם זה לא מספיק, ברוס שנייר כתב אלגוריתם הצפנה במיוחד עבור הספר (ספוילר), ואיאן גולדברג מימש אותו ב-Perl. בקיצור, מומלץ ביותר.

רימזו: מה החברים שלך חושבים עליך?

שני, 25 ביוני 2007

אזהרה: פוסט זה עשוי לשנות את חייך. מי שקצר בזמן, מוזמן לדלג על ההקדמה המעט ארוכה ולעבור ישירות לתכל'ס, שמתחיל מיד לפני התמונה הראשונה.

תמונה עצמית היא מושג המתאר את האופן שבו כל אחד מאיתנו תופס את התכונות הקבועות שלו: בין אם תכונות חיצוניות שניתנות לבחינה אוביקטיבית ("יש לי שיער בלונדיני", "אני זכר") ובין אם תכונות פנימיות שנחוות רק בעקיפין ("אני חרוץ", "אני אוהב מוסיקה אלקטרונית"). התמונה העצמית מתגבשת לאורך החיים, ונוטה לשמור על יציבות יחסית.

לכאורה, הגיוני לצפות שהתמונה העצמית של כל אחד מאיתנו תהיה די מדויקת (או בפסיכולוגית מדוברת: תהיה "מכוילת"). אחרי הכל, מי מכיר אותי טוב יותר מאשר אני עצמי?

אבל בפועל, מתברר, התמונה העצמית אינה בהכרח מדויקת. מי לא מכיר את האדיוט שמשוכנע שהוא גאון הדור? את המניאק מהעבודה שבטוח שכולם אוהבים אותו? ולחילופין, את הבחורה המדהימה שחושבת שהיא לא נראית משהו בכלל? לעיתים קרובות מתברר כי הדרך שבה אנשים תופסים את עצמם שונה מאוד מהדרך שבה הם נתפסים ע"י אחרים, ומחקרים רבים (למשל [1998]) מוכיחים כי רוב האנשים תופסים את עצמם כחכמים יותר, מצחיקים יותר ונחמדים יותר מאיך שהם במציאות. למעשה, סביר להניח שגם התמונה העצמית שלכם מוטה.

תמונה עצמית מוטה היא בעייתית, כיוון שסופה של כל אשליה להתנפץ. לדוגמא, במחקר ארוך טווח בקרב סטודנטים [2001] נמצא כי תמונה עצמית מוגזמת ניבאה (לאורך זמן) ירידה בהערכה העצמית, בהתעניינות בלימודים ובאופן כללי באיכות החיים (well being). ההטיה לא הביאה לשיפור במדדים אובייקטיביים (הצלחה בלימודים, למשל), כפי שאולי ניתן היה לחשוב בטעות.

גם אם האשליה לא תתנפץ לעולם, לתמונה עצמית מוטה לפחות היבט שלילי אחד נוסף: חוסר היכולת להשתפר. אדם אכפתי שמגלה שהוא נתפס כקר ומנוכר, סביר להניח שיעשה מאמץ לשנות זאת. כל עוד הוא חי באשליה שהכל בסדר, אין סיבה שהמצב ישתנה.

איך אפשר לדעת האם התמונה העצמית שלך מוטה? במילים אחרות: איך אפשר לדעת האם הדרך שבה אתה תופס את עצמך אכן מבטאת את המציאות? כדי לעשות זאת יש למצוא מדד כלשהו שאינו מבוסס על דיווח עצמי.

עבור תכונות מסויימות, קיימים מבחנים אוביקטיבים שעשויים לתת תשובה מספקת. לדוגמא, אינטליגנציה ניתן למדוד בעזרת מבחן IQ כזה או אחר, ומראה חיצוני ניתן להעריך בעזרת אתרים כמו HOT or NOT (באופן אישי, אני חושב שאדם צריך להיות בעל אישיות קיצונית - חזקה או מעורערת באופן יוצא דופן - כדי שיכניס את התמונה שלו לאתר כזה, אבל לפחות בתיאוריה האפשרות קיימת).

מה לגבי תכונות אחרות? איך אפשר לדעת עד כמה אני מצחיק, או עד כמה אפשר לסמוך עלי? לרוב התכונות אין מבחנים סטנדרטיים שאינם מבוססים על דיווח עצמי, וגם אם היו כאלה - עבור תכונות רבות השאלה המעניינת היא לא איך אני באמת במציאות (אם יש לכך בכלל משמעות), אלא איך אני נתפס ע"י אחרים. למשל, הרבה פחות מעניין אותי לדעת עד כמה אני באמת אדם אכפתי - איך בכלל אפשר למדוד את זה? - מאשר עד כמה אני נתפס כאדם אכפתי, וספציפית עד כמה אני נתפס כאדם אכפתי ע"י אנשים שדעתם חשובה לי.

למעשה, השאלה המעניינת באמת היא מה החברים שלך חושבים עליך.

אז איך בעצם אפשר לדעת? לשאול אותם ישירות (סטייל קל"ע שעושים בקורס קצינים) לא עומד על הפרק, כי סביר להניח שלא תקבלו תשובה אמיתית - בטוח לא לגבי סוגיות רגישות באמת. לכאורה אפשר להעביר מבחן סוציומטרי בחבר'ה, אבל בפועל ברור שגם זה בלתי אפשרי: מעבר לזה שסוציומטרי הוא מבחן ארוך ומייגע, הוא דורש ניתוח מקצועי ע"י גורמים מוסמכים.

רימזו (rimzu) היא הפתרון לבעיה, שפיתחנו במשך כמה ימים מרוכזים בקיץ האחרון - אי שם בין המבחנים, המילואים והכנסים. המטרה העיקרית מבחינתנו היתה להרים ביחד פרויקט צד מגניב (ולאו דוקא להרוויח ממנו כסף), ולכן רימזו אינה מערכת מסחרית. לפחות בעתיד הנראה לעין, זה גם לא הולך להשתנות.

rimzu.gif

רימזו היא מעין מבחן אישיות (או מבחן סוציומטרי משוכלל, אם תרצו), רק אמין יותר והרבה יותר כיף. במקום לשאול אותך שאלות על עצמך, רימזו שואלת אותך שאלות על החברים שלך. כל שאלה היא השוואה פשוטה בין שני חברים, על בסיס תכונה מסויימת (למשל, "מי יותר אינטליגנטי: אמיר או בועז?"). המערכת מנתחת את התשובות של החברים שלך, מחשבת את הדירוגים האישיים שלך ומציגה אותם (לעיניך בלבד!) בגרפים מגניבים.

question.gif

כדי לשאול אותך את השאלות הנכונות, רימזו צריכה לדעת מי החברים שלך. מהבחינה הזו, רימזו דומה מאוד ל-LinkedIn, ל-Friendster, ל-Orkut ולשאר הרשתות החברתיות: אפשר לצרף חברים, לראות את החברים שלהם וכו'. המידע הזה משמש את המערכת פעמיים: מצד אחד לדעת על מי רלוונטי לשאול אותך, ומצד שני לדעת בדעתו של מי להתחשב בחישוב הדירוגים שלך.

הייחוד של רימזו (מעבר לכך שהיא עונה על אחת השאלות המעניינות ביותר שאפשר לשאול), הוא הדיוק המדהים של התשובות שהיא נותנת. ה"מוח" מאחורי המערכת הוא מודל סטטיסטי מתוחכם למדי, שלמעשה מתחייב שהדירוגים שלך אכן מייצגים בדיוק את מה שהחברים שלך חושבים עליך: בהתחלה, רימזו מספקת דירוגים כלליים יחסית (למשל, אומרת שהחברים שלך חושבים שאתה נמצא "ב-50% הגבוהים במדד היצירתיות"). בהמשך - ככל שהחברים שלך עונים על יותר שאלות לגביך - המערכת מרשה לעצמה יותר ויותר להתחייב על הדירוג האמיתי שלך, ובסופו של דבר כל תכונה שלך מכומתת לטווח מצומצם ומדויק מאוד.

rankings.gif

בהקשר הזה, חשוב לציין שרימזו מקדישה תשומת לב מיוחדת לשמירה על המידע האישי של המשתמשים: ברמה הראשונה - הדירוגים האישיים הם באמת אישיים, ונגישים אך ורק למשתמש עצמו. זה מבטא את הגישה שלנו שרואה ברימזו כלי לשיפור עצמי, ולא תחרות פופולריות באינטרנט (כמובן, שום דבר לא מונע ממך להראות לאחרים את הדירוגים שקיבלת - אבל זו כבר הבחירה שלך). ברמה השניה - אף אחד, כולל אתה עצמך, לא יכול לראות כיצד דירגת את חבריך בעבר. המטרה היא להבטיח את האנונימיות המוחלטת של הדירוגים, כך שאפילו אם מישהו פרץ לכם לחשבון, הוא לעולם לא ידע מה אתם ספציפית חושבים עליו (או על כל אחד אחר). מאותה סיבה, לא ניתן לראות את הדירוגים שלך כל עוד לא דורגת ע"י לפחות חמישה אנשים שונים (שוב, כדי להבטיח שלעולם לא תדע מה אדם ספציפי חושב עליך).

נכון לרגע זה רשומים ברימזו למעלה ממאתיים אנשים, ועד כה קיבלנו תגובות חיוביות מאוד. כדי להבטיח שהמערכת תמשיך לתפקד בצורה הטובה ביותר, בחרנו לעבוד בשיטת ההזמנות, ז"א משתמשים קיימים יכולים להזמין משתמשים נוספים להצטרף לרימזו. מי שלא מכיר משתמש קיים, יכול למלא כתובת אימייל בעמוד הראשי ולבקש הזמנה (הזמנות נשלחות בדרך כלל תוך יום-יומיים).

אז אם מעניין אתכם לדעת מה באמת החברים שלכם חושבים עליכם, אם אתם מחפשים מנגנון מדויק שיאפשר לכם לזהות ולשפר את החלקים הפחות טובים באישיות שלכם, או אם אתם משוכנעים שאתם הכי אחלה שבעולם ורק רוצים טפיחה על השכם - רימזו מחכה לכם. אהה, וזה אפילו כשר.

בלי קשר, בעתיד הקרוב אני מתכנן לכתוב פוסט נוסף על הטכנולוגיה שמאחורי רימזו. כטיזר אומר רק שפיתחנו את רימזו במתודולוגיה שונה לחלוטין (ולדעתי טובה יותר) מזו שמקובלת בפיתוח אתרים. בין היתר, אנחנו מאפשרים למפתחים חיצוניים להתממשק לרימזו בקלות ובעוצמה שטרם נראו. מי שלא יכול לחכות מוזמן לקרוא בינתיים על ה-API שאנחנו מספקים, ואת הביקורת שקיבלנו (אני לא מסכים עם רוב מה שנאמר שם - ארחיב על כך בעתיד).

אנחנו ניצחנו, מכבי הפסידה

שלישי, 22 במאי 2007

"קבוצות" הוא אחד מהנושאים הבודדים שזוכים להתייחסות גם במתמטיקה וגם בפסיכולוגיה: במתמטיקה תחת המטריה הרחבה של תורת הקבוצות (שהיא אולי הבסיס למתמטיקה כולה), ובפסיכולוגיה תחת המטריה הרחבה לא פחות של הפסיכולוגיה החברתית.

את העיסוק המתמטי בקבוצות אשאיר להזדמנות אחרת (למעשה כבר נגעתי בו מעט כשכתבתי על קבוצות אינסופיות), והפעם אתמקד בפן הפסיכולוגי בלבד: אתאר בקצרה תיאוריה פסיכולוגית שעוסקת בקבוצות חברתיות וההשתייכות אליהן, ואראה כיצד היא באה לידי ביטוי בטוקבקים של אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל.

ההגדרה המדוייקת של קבוצה חברתית עמומה למדי (בדומה להגדרות של מושגים פסיכולוגיים רבים אחרים), אבל היא כמעט ברורה מאליה בצורה אינטואיטיבית. קבוצות חברתיות לדוגמא הן קבוצת כדורסל, קבוצת האוהדים שלה, קבוצת הפסיכולוגים, קבוצת הנשים, קבוצת הישראלים וכו'.

קל לראות שכל אחד מאיתנו חבר במספר רב של קבוצות חברתיות שונות. השאלה המתבקשת, אם כן, היא איזה צורך מספקת החברות בקבוצה?

אחת התיאוריות שמנסה לענות על השאלה היא תיאורית הזהות החברתית של Tajfel ו-Turner, שטוענת כי הזדהות עם קבוצות נועדה לשפר את ההערכה העצמית של הפרט.

כנגזרת מכך, השערה מרכזית של התיאוריה היא שקיים קשר חיובי בין היוקרה (סטטוס) של קבוצה לבין מידת ההזדהות איתה, ובמילים אחרות: ככל שקבוצה תחשב כ"מוצלחת יותר", אנשים ייטו יותר להזדהות איתה.

הנקודה האחרונה נראית, על פניו, כמעט טריוויאלית. בכל זאת, התיאוריה צופה גם את קיומן של תופעות מורכבות יותר, למשל שאנשים שיחוו ירידה זמנית בהערכה העצמית ייטו יותר להזדהות עם קבוצות, וכתוצאה מכך ההערכה העצמית שלהם באמת תעלה.

ואכן, שתי הטענות הנ"ל אומתו במספר ניסויי מעבדה קלאסיים, מה שהביא לביסוס משמעותי של התיאוריה. אבל התיאוריה אינה מסבירה רק תופעות שמתרחשות במעבדה:

במאמר קלאסי [1976] בדק רוברט סיאלדיני שבע אוניברסיטאות גדולות בארה"ב, והראה שבבוקר שלאחר נצחון של קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה נראים בקמפוס יותר סטודנטים לבושים בחולצת האוניברסיטה, לעומת בבוקר שלאחר הפסד של קבוצת הפוטבול. בנוסף, סטודנטים נטו להשתמש בביטוי We (גוף ראשון) כשתיארו נצחון של קבוצת הפוטבול, ובביטוי They (גוף שלישי) כשתיארו הפסד. סיאלדיני תיאר זאת כ-"basking in reflected glory" - התחממות מהתהילה המשתקפת עליך בעקבות הצלחה של קבוצה שאתה חלק ממנה. כמובן, כל זה מסתדר מצוין עם ההשערה המרכזית של תיאורית הזהות החברתית.

מתברר שהתופעה אינה מוגבלת רק לאוניברסיטאות בארה"ב, והיא מתקיימת גם במחוזותינו:

בשבועיים הראשונים של חודש אפריל 2007, התמודדה קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב מול אלופת אירופה צסק"א מוסקבה, בשלב ההצלבה של אליפות אירופה בכדורסל (יורוליג). ההתמודדות היתה בשיטת הטוב משלוש, כשהמשחק הראשון והשלישי נערכים במוסקבה, והמשחק השני בישראל.

בסופו של דבר, כל קבוצה ניצחה את משחקי הבית שלה (צסק"א – את המשחקים הראשון והשלישי; מכבי – את המשחק השני), כך שבסיום ההתמודדות צסק"א העפילה לשלב הפיינל-פור ומכבי הודחה מהתחרות. שלושת המשחקים הסתיימו בהפרשים משמעותיים (80:58, 56:68, 92:71).

לאחר כל משחק, מתפרסמת ב-ynet כתבת סיכום במדור הספורט, ובעקבותיה מספר רב של טוקבקים. הטוקבקים אנונימיים לחלוטין, ועוסקים בקשת רחבה של נושאים: מניתוחי ספורט מעמיקים, ועד קללות נמוכות כנגד שחקנים, מאמנים, פרשני הערוץ הראשון, כותב המאמר וטוקבקיסטים אחרים.

כאמור, השערה מרכזית של תיאוריית הזהות החברתית היא שקיים קשר חיובי בין היוקרה (סטטוס) של קבוצה לבין מידת ההזדהות איתה. ספציפית, ניתן לשער כי לאחר ניצחון של מכבי תל אביב מידת ההזדהות איתה תהיה גדולה יותר מאשר לאחר הפסד, והדבר יבוא לידי ביטוי בטוקבקים.

כדי לבדוק האם ההשערה אכן מתקיימת, ערכתי את הבדיקה הבאה: בשלב הראשון, סיננתי מתוך 535 הטוקבקים שנלוו לכתבות (משחק 1, משחק 2, משחק 3) את אלה שנכתבו ע"י אוהדי מכבי מוצהרים - מי שהזדהה כ"צהוב", "אוהד מכבי" או "מכביסט", וטוקבקים נוספים שמתוכנם היה ברור שהכותב הוא אוהד מכבי. בשלב השני, סיננתי טוקבקים בהם התייחסו האוהדים למכבי תל אביב עצמה (בניגוד לתגובות כלליות בסגנון "איזה משחק!"). כעת נשארתי עם 58 טוקבקים בלבד, אותם חילקתי לשתי קטגוריות: אלה בהם ההתייחסות למכבי היתה בגוף ראשון ("ניצחנו בפוקס"), ואלה בהם ההתייחסות למכבי היתה בגוף שני או שלישי ("מכבי ניצחו בפוקס"). את המקרים הבודדים בהם היו התייחסויות משני הסוגים ספרתי בקטגוריה הראשונה. להלן מספרי הטוקבקים שנכנסו לניתוח, בחלוקה לפי הקטגוריות:

משחק 1, "אנחנו": 18 79 123 137 155 172 180
משחק 1, "הם": 21 33  35  36  80  92  97 104 112 133 150 154 167
משחק 2, "אנחנו": 18 40 48 54 57 73  82  90 102 150
משחק 2, "הם": 26 34 68 88 94 96 115 151
משחק 3, "אנחנו": 5  35  58  93 156 191
משחק 3, "הם": 1 110 121 123 135 138 150 167 171 179 180 182 183 185

הגרף הבא מציג את הנתונים בצורה ברורה יותר:

maccabi-comments1.gif

והגרף הבא מאחד את המשחק הראשון והשלישי לקטגוריה בודדת של "הפסד":

maccabi-comments2.gif

כפי שניתן לראות, הנתונים עומדים בקנה אחד עם ההשערה ועם התיאוריה: אחוז גדול יותר של אוהדי מכבי תל אביב התייחסו לקבוצה בגוף ראשון לאחר ניצחון מאשר לאחר הפסד.

האם מדובר בהבדל מקרי? נראה שלא. ניתוח שונות חד-גורמי בין נבדקים (שתי קטגוריות, לפי המנצח במשחק; השערה חד-צדדית) מצביע על כך שמדובר באפקט מובהק סטטיסטית, ברמת בטחון קרובה ל-95% (F(1, 56)=2.795; p=.05006).

בשורה התחתונה, הניבוי המרכזי ביותר של תיאורית הזהות החברתית מתקיים גם עבור אוהדי מכבי. בכל מקרה, אני מעדיף את ההסבר הזה מאשר את ההסבר של "סטיב קפלן ראש העיר האדום", שכתב כי "אוהדי הצלחות מכבי = האוהדים הגרועים בעולם! " (משחק 1, תגובה 161).

הערת צד: בדרך כלל מקובל להתייחס לאפקט כמובהק אם p<.05. בניתוח הסטטיסטי האחרון התקבל p שקרוב באופן מחשיד לערך הקריטי, ובכל זאת גדול ממנו במעט. חוקרים מסויימים עלולים לטעון שבמקרה כזה אסור לומר שהאפקט מובהק סטטיסטית. באופן אישי, אני מאמין שנכון יותר לציין את ערך ה-p המדויק שהתקבל ולהשאיר לקוראים את ההחלטה כיצד להתייחס לתוצאות, מאשר להתייחס לאפקט בצורה דיכוטומית כמובהק או לא.

מה אם…? תאונות דרכים, מדליות וקורבנות אונס

ראשון, 10 בדצמבר 2006

ביום שישי שעבר ישבתי עם חברים בבוקובסקי בתל אביב. מתישהו, קצת לפני שתיים וחצי בלילה, החלטנו לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה. יצאנו לרחוב, ומיד נתקלנו במחזה מזעזע: באמצע הכביש היתה מכונית סיטרואן לבנה הפוכה לגמרי, ומסביבה התקהלות של אנשים נרגשים.
מתברר שרגע לפני כן, התרחשה במקום תאונה.

מה בדיוק קרה שם, אני לא יודע. את התאונה עצמה לא ראיתי, כך שהידע שלי מבוסס על שברי דברים של האנשים שהיו ברחוב.

נראה היה שמוסכם על כולם שנהג הסיטרואן נכנס לצומת באור אדום, וזיהה ברגע האחרון מכונית שהגיעה מהרחוב המצטלב. בשלב זה, הנהג שבר במהירות את ההגה ימינה, עלה על המדרכה והתהפך (המדרכה בחלק הזה של דיזנגוף היא מהמדרכות הגבוהות בצורת חצי-סהר, שמגוננות על אדנית פרחים). באופן מפתיע, המכונית ההפוכה נשארה במצב טוב יחסית, ללא הרס משמעותי נראה לעין - למעט העובדה שהיתה מונחת על הכביש כשגלגליה לכיוון מעלה. המכונית השניה יצאה ללא פגע.

עד שהגענו, נהג הסיטרואן - הנוסע היחיד באוטו - הספיק כבר לצאת מהמכונית. ניידת המשטרה והאמבולנס שהגיעו תוך דקות בודדות, כבר מצאו אותו יושב על שפת המדרכה עם מבט המום משהו. בסופו של דבר, התאונה הסתיימה ללא נפגעים.

ואז התחילה המנטרה. בהתחלה בלחישות בין חברים, ומהר מאוד בדיון גלוי בין כולם:
"איזה מזל! היה יכול להיות הרבה יותר גרוע…".

ההתייחסות למצב של תאונה ללא נפגעים כאל מזל, היא דוגמא קלאסית למה שמכונה בפסיכולוגיה counterfactual thinking - הנטיה שלנו להשוות את המצב הקיים במציאות למצב היפותטי, שהיה לכאורה מתקיים לו רק משהו מסויים בעבר היה שונה. טריויאלי? ממש לא. למעשה, זוהי תופעה פסיכולוגית מרתקת, עם השלכות מרחיקות לכת על חיי היום יום של כל אחד מאיתנו.

דוגמא מעניינת למשמעות העמוקה של התופעה ניתן למצוא במחקר של פרופ' תומס גילוביץ' מאוניברסיטת Cornell. גילוביץ' העלה את השאלה הבאה [1995]: מבין העומדים על פודיום המנצחים באולימפיאדה, מי שמח יותר - זוכי מדליית הארד, או זוכי מדליית הכסף?

podium_2.jpg     podium_1.jpg

כדי לענות על השאלה, החוקרים "גזרו" פרצופים של זוכי מדליות כסף וארד מתמונות פודיום של אולימפיאדת ברצלונה 1992 (בדומה לתמונות למעלה), וביקשו מאנשים לדרג את רמת השמחה שלהם. באופן מפתיע, התוצאות הראו שזוכי מדליות הארד (!) שמחים יותר באופן מובהק. במילים אחרות, המחקר מתאר סיטואציה שבה האנשים שמצבם האובייקטיבי טוב יותר - מרגישים רע יותר!

ההסבר הוא, כאמור, counterfactual thinking, כשהשוני ברמת השמחה מוסבר ע"י השוני במצב ההיפותטי שמולו מושווה המצב הנוכחי. זוכה מדליית הכסף עשוי לחשוב: "עוד טיפה מזל, והייתי זוכה במדליית הזהב!". לעומתו, זוכה מדליית הארד עשוי לחשוב: "קצת פחות מזל, ולא הייתי כאן בכלל!". התוצאה היא אכזבה של הראשון, לעומת שמחה של האחרון.

אבל מתי בכלל יתרחש counterfactual thinking, ומול איזה מצב היפותטי תתבצע ההשוואה? מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים העלו מספר קריטריונים ששקלולם קובע את התשובה, וביניהם-

  • קרבה - ככל שהמצב ההיפותטי נתפס כקרוב יותר למצב האמיתי (מבחינת סבירות), גדל הסיכוי שתתבצע ביניהם השוואה. דוגמא אמיתית: לפני שנה, אחד מחבריי ניחש 15 (מתוך 16) משחקים בטוטו, וזכה בכמה עשרות אלפי שקלים. קשה לתאר את עומק הדיכאון שהוא הפגין בערב בו נודע לו על הזכיה, בייחוד לאור העובדה שהפרס הראשון באותו שבוע (בו לא זכה איש!) עמד על כמה עשרות מליוני שקלים. אני זוכר אותו אומר לי ש"אם רק היה מסמן X במקום 1 על איזה משחק בליגה הארצית…".
  • חוסר שגרתיות - במקרה בו המצב האמיתי נגרם בעקבות פעולה שאינה שגרתית (ז"א נגרם בעקבות פעולה יוצאת דופן), גדל הסיכוי שתתבצע השוואה מול מצב היפותטי בו הפעולה השגרתית היתה מתבצעת כרגיל. לדוגמא: אדם שרגיל לנסוע לעבודה דרך כביש מסויים נוסע באופן חד פעמי דרך כביש אחר, ומבצע תאונה. במקרה זה, סביר שתעלה בו מחשבה בסגנון "אם רק הייתי נוסע בכביש הרגיל…"
  • שליטה - ככל שהאפשרות להשפיע על המצב האמיתי נתפסת (בדיעבד) כגדולה יותר, גדל הסיכוי שתתבצע השוואה מול מצב היפותטי כלשהו. למשל, בדוגמא האחרונה סביר יותר שנהג הרכב יבצע counterfactual thinking אם הוא מאמין שבחירת הכביש היתה שלו, לעומת אם הוא מאמין שנכפתה עליו ע"י גורם חיצוני (למשל אם הכביש הרגיל היה פקוק במיוחד).
  • פעולה - בטווח הקצר, יש נטיה להתחרט יותר על פעולות שגרמו (בדיעבד) לבעיות, מאשר על חוסר-פעולה שגרמה לתוצאות דומות. בטווח הארוך, האפקט מתהפך.

הבנת ההשפעה של הגורמים הנ"ל שופכת אור על תופעות רבות, למשל - מדוע קורבנות אונס נוטות לעיתים קרובות להרגיש אשמה וחרטה, למרות שבבירור אירוע האונס לא קרה "בגללן".

לדוגמא, מחקר [2003] שבדק קורבנות אונס גילה שהן נטו יותר להרגיש אשמה (בדיעבד) במקרים בהם האונס התרחש בעקבות אירוע לא שגרתי (למשל יציאה לפאב שאינו הפאב הרגיל). מחקר אחר [1995] הראה שהקריטריונים למעלה משפיעים גם על מידת האשמה שאנשים חיצוניים מטילים על הנאנסת, ואפילו על העונש שהיו גוזרים על האנס. למשל, במידה ואירוע האונס התרחש לאחר פעולה לא שגרתית של הנאנסת, הנבדקים נטו לגזור עליו עונש קל יותר.

לקריאה נוספת: מאמר המסכם את המחקרים המרכזיים והתיאוריה הענפה בנושא [1997].