דיסוננס קוגניטיבי

בפוסט הקודם תיארתי את הקשר בין גיוס ליחידות קרביות לבין סוג היישוב שבו אתה גר. ספציפית, הראיתי שביישובים כפריים שיעור הגיוס הקרבי גבוה מאוד בהשוואה ליישובים עירוניים.

בסוף הפוסט, הזהרתי כי סביר שהקשר מבטא מתאם מזויף. חשוב להבין שהכוונה היא לא שהקשר אינו קיים במציאות (מובהקות סטטיסטית מבטיחה לנו שהקשר אמיתי וקיים), אלא רק שמדובר בסימפטום של תופעה עמוקה יותר. בזמנו, חשבתי שניתן יהיה לרדת לשורש העניין רק בעזרת נתונים נוספים, שאינם פומביים.

מתברר שטעיתי. בחינה נוספת של אותם נתונים מאפשרת לזהות קשר עמוק יותר, כפי שניתן לראות בגרף הבא:

מבחן חי בריבוע לטיב התאמה מאשר שלא מדובר בהבדל מקרי אלא בהבדל מובהק סטטיסטית ברמת בטחון קרובה לודאית (p < 10^-14). ניתוח שאריות מתוקננות מראה כי אכן ברמת בטחון גבוהה, ביישובים קטנים שיעור ההרוגים גבוה מהצפוי (p < 10^-14) וביישובים גדולים שיעור ההרוגים נמוך מהצפוי (p < 0.05). ביישובים בינוניים שיעור ההרוגים גבוה מעט מהצפוי, אך ברמה שאינה מובהקת סטטיסטית.

במילים פשוטות: ככל שהיישוב בו אתה גר קטן יותר, גדלים סיכוייך להתגייס לשירות קרבי. מעניין לציין שהתופעה חזקה מאוד כשמשווים בין קטגוריות היישובים שציינתי למעלה, אך כמעט ואינה קיימת כשמשווים בין שני יישובים גדולים (ז"א, אין הבדל מהותי בין יישוב של 50,000 איש, ליישוב של 250,000 איש). יתכן שהסיבה לכך היא מיעוט הנתונים שאינו מאפשר מובהקות סטטיסטית, אך תחושת הבטן שלי היא שמדובר פשוט בסף קריטי, שמעבר לו גודל היישוב כבר לא משחק תפקיד.

אם כן, מדוע מדובר בתופעה עמוקה יותר מזו שתיארתי בפוסט הקודם?

הסיבה היא שרובם המוחלט של היישובים הקטנים הם יישובים כפריים, ורובם המוחלט של היישובים הגדולים הם יישובים עירוניים. למעשה, אם מתמקדים אך ורק בקטגוריית היישובים הבינוניים (המכילה כמות שווה, פחות או יותר, של יישובים כפריים ועירוניים), מתברר כי דוקא ביישובים העירוניים שיעור ההרוגים גבוה מעט מהצפוי, וביישובים הכפריים שיעור ההרוגים נמוך מעט מהצפוי (אך ההבדל אינו מובהק סטטיסטית).

אם כן, האלוף שטרן צדק כשטען שהשכול במלחמת לבנון לא התחלק בצורה שווה באוכלוסייה, אך טעה בקשר לסיבה: הגורם הבסיסי אינו החינוך השונה שמקבל נער עירוני לעומת נער קיבוצניק, כיוון שכשגודל היישוב דומה - נראה שביישובים כפריים וביישובים עירוניים שיעורי גיוס קרבי דומים. כדוגמא הפוכה לטענתו של שטרן ניתן להביא את היישוב העירוני עומר שמנה 5,995 תושבים בשנת 2004 - שיאן כל הפרמטרים לפי נתוני צה"ל (שיעור גיוס: 92%; שיעור גיוס קרבי: 75%). כמובן, דוגמא ספציפית אחת אינה מספיקה כדי להפריך תיאוריה סטטיסטית, אך במקרה זה כבר ראינו שתיאוריית שטרן אינה עולה בקנה אחד עם הנתונים.

ולכן, בשורה התחתונה: קיים קשר בין גודל היישוב לשיעור הגיוס הקרבי, אך לא נראה כי עובדת היותו של היישוב עירוני או כפרי משחקת תפקיד משמעותי. בתיאוריה, את המסקנה האחרונה ניתן להוכיח בעזרת מתאם חלקי. בפועל, מיעוט הנתונים לא יאפשר מובהקות סטטיסטית.

אך כיצד יכול גודל היישוב כשלעצמו להשפיע על שיעור הגיוס הקרבי?

מחקר של ד"ר פטרישיה פאנק, כלכלנית שוויצרית מ-Stockholm School of Economics, מציע תיאוריה מעניינת:

המחקר [2005] עסק בשיעור ההצבעה בבחירות בשוויץ, לאורך העשור וחצי האחרונים. מתברר שהחל משנת 1994, אחד הקנטונים בשוויץ מאפשר לבוחרים להצביע באמצעות הדואר. ההצבעה בדואר היא אופציונלית, ז"א הבוחר יכול להחליט האם להגיע לקלפי ולהצביע כרגיל, או לשלוח את הצבעתו בדואר.

לכאורה, הגיוני לצפות ששיעור ההצבעה בקנטון זה יגדל, כיוון שלבוחר הפוטנציאלי קל יותר להצביע (אין לו צורך לצאת מהבית במיוחד, לעמוד בתור לקלפי וכו'). במקרה הגרוע, היינו מצפים ששיעור ההצבעה ישאר ללא שינוי. אך במציאות, באופן מדהים, שיעור ההצבעה רק ירד, כשהירידה המשמעותית ביותר היתה דוקא בקהילות קטנות!

וההסבר? החוקרת טוענת כי ההחלטה האם להצביע בבחירות מושפעת מאוד מנורמות חברתיות: הצבעה בבחירות נחשבת חיובית, וכתוצאה מכך אנשים מעוניינים שהסובבים אותם ידעו שהלכו להצביע בבחירות. כל עוד ההצבעה בבחירות היתה בקלפי בלבד, חלק מהאנשים הלכו להצביע ולו רק בשביל שיראו אותם מצביעים. ברגע שהצבעה באמצעות הדואר הפכה לאופציה, לאנשים אלה לא היתה יותר סיבה להצביע בכלל. הרי בכל מקרה, תמיד יתכן שהצביעו בדואר…

לטענת החוקרת, תופעה זו השפיעה במיוחד על קהילות קטנות משתי סיבות: ראשית, הפרטים בקהילות אלה מושפעים יותר מדעתם של הסובבים אותם. שנית, בקהילות אלה המידע על הפרטים בקהילה זורם בצורה חופשית יותר (דרך רכילות, למשל). לכן, בקהילות קטנות "הרווח היחסי" בלהראות בקלפי היה גבוה יותר, ובפרט גם ההשפעה של העלמותו היתה גדולה יותר.

ובחזרה לנושא המרכזי: מדוע בקהילות קטנות בישראל שיעור גיוס קרבי גבוה יותר?

יתכן שאחד הגורמים הוא שגיוס לצה"ל בכלל וליחידה קרבית בפרט, עדיין מהווה נורמה חיובית בחברה הישראלית. במקרה זה, הגיוני שבקהילות קטנות בהן כולם מכירים את כולם, "הרווח היחסי" של גיוס ליחידה קרבית יהיה גדול יותר, ו"העונש" על השתמטות, או לחילופין גיוס ליחידה לא קרבית, יהיה גם הוא גדול יותר.

בפשטות, קל יותר להשתמט כשאינך צריך לפגוש את חבריך לשכבה בכל סופ"ש, במכולת השכונתית.

אלוף אלעזר שטרן - ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל - טען בחודש שעבר כי השכול במלחמת לבנון לא התחלק בצורה שווה באוכלוסיה, וכי "אין שכול בתל אביב".

האמירה זכתה לביקורת ציבורית כה נוקבת, עד שהאלוף נאלץ לחשוף לראשונה מעט מנתוני הגיוס הרשמיים של צה"ל, אך ורק כדי לגבות את טענתו. הנתונים פורסמו במוסף השבת של ידיעות אחרונות (1/9/2006), ועולה מהם כי אכן בתל אביב הן שיעור הגיוס לצה"ל והן שיעור הגיוס לשירות קרבי מקרב כלל המתגייסים נמוכים במעט מהממוצע הארצי (בהתאמה: 70.5% לעומת 73.3%; 36.9% לעומת 39.8%).

אך גם אם מקבלים את אמינות הנתונים כעובדה, קשה מאוד להשתכנע כי האלוף צדק בדבריו: ההבדל אמנם קיים, אך הוא אינו נראה משמעותי במיוחד. בפרט, מהנתונים עולה כי תל אביב אינה דוקא יוצאת דופן לרעה למול ערים אחרות בארץ.

אך מתברר שללוחמי צה"ל אכן יש מאפיינים דמוגרפיים מובהקים, כפי שניתן להוכיח בעזרת בדיקה סטטיסטית פשוטה.

באירועים האחרונים בלבנון נהרגו 118 לוחמי צה"ל. נורא ככל שיהיה, מדובר לכאורה במדגם מקרי של לוחמי צה"ל בלבנון, ולמעשה - במדגם משוקלל שבו ניתן משקל רב יותר ללוחמים הנמצאים בסכנה פיסית. מרשימת ההרוגים שהתפרסמה ב-ynet ניתן ללמוד מספר נתונים יבשים על כל אחד: גיל, דרגה ומקום מגורים.

כיוון שאנו מעוניינים לבדוק טענות לגבי השנים האחרונות, הגיוני לסנן את המדגם כך שיכיל רק חיילים שנהרגו במהלך שירות החובה. כך אנו גם מבטיחים שהמדגם לא יהיה מוטה לטובת אוכלוסיות שנוטות יותר לשירות בקבע או לשירות במילואים. לאחר הסינון, אנו נשארים עם מדגם בגודל 54, מספר גדול במושגים סטטיסטיים (ואולי בלתי נתפס במושגים אנושיים).

כעת, ניתן להצליב את המידע עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי היישובים בישראל (שנת 2004). משם, ניתן להוציא את רשימת היישובים המלאה, גודל כל יישוב וחלוקה ליישובים עירוניים וכפריים. הגרף הבא מציג את השורה התחתונה:

ובפשטות: למרות שפחות מעשירית מאוכלוסיית ישראל מתגוררת ביישובים כפריים, יותר משליש מחיילי החובה שנהרגו בלבנון הגיעו מיישובים אלה. מבחן חי בריבוע לטיב התאמה מאשר שההבדל אינו מקרי, אלא מובהק סטטיסטית ברמת בטחון קרובה לודאית (p < 10^-13).

כעת ניתן להפעיל את חוק בייס, ולהגיע למסקנה המזעזעת הבאה: לצעיר בגיל שירות חובה המתגורר ביישוב כפרי היה (אפריורית) סיכוי גבוה פי 6 לההרג בלבנון מאשר לצעיר עירוני באותו גיל. למרות זאת, בשל השוני המשמעותי במספרי הבסיס, בסופו של דבר נהרגו חיילים רבים יותר המתגוררים ביישובים עירוניים.

נקודה מתודולוגית חשובה לגבי התהליך והמסקנות: כפי שכתבתי, השתמשתי בנתונים לגבי מספר התושבים בכל יישוב, בעוד שנתון רלוונטי יותר הוא מספר התושבים בגיל הרלוונטי (18-21) בכל יישוב. בתיאוריה, יתכן שביישובים הכפריים מספר גדול משמעותית של צעירים בגיל שירות חובה לעומת ביישובים העירוניים, ולכן השוני בשיעורי ההרוגים אינו משמעותי כפי שהוא נראה במבט ראשון. בפועל, אני בספק רב שזה אכן המצב, ובפרט שהוא קיצוני עד כדי כך שיצליח לחפות על הפער האדיר שעולה מהנתונים. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא את הנתונים המבוקשים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ולבסוף, נקודה קריטית לגבי כל האמור לעיל: הניתוח הסטטיסטי שלמעלה אמנם מספק תיאור מדויק של המציאות, אך אינו מצביע בהכרח על קשר סיבתי (ובאופן כללי, מתאם אינו מצביע על סיבתיות). סביר שבמקרה המתואר קיימים גורמים נוספים שמתפקדים כמשתנים מתווכים, ולכן נוצר מה שמכונה מתאם מזויף. במילים פשוטות, אין סיבה להניח שעצם המגורים ביישוב עירוני הוא שהקטין את הסיכוי לההרג בלבנון.

גורמים מתווכים כאלה עשויים להיות מצב כלכלי, נטיה דתית, רקע עדתי, נטיה פוליטית ורבים אחרים (אם כי לפחות מנתוני הגיוס שפרסם צה"ל, נראה שעל פניו המצב הכלכלי דוקא אינו מסביר את התופעה) - הכרעה לגבי כל אחד מהם דורשת גישה לנתונים רבים שאינם פומביים, אך בודאי נגישים לאגף משאבי אנוש בצה"ל. אני מקווה שלאלוף שטרן יהיה את האומץ להתניע בצה"ל מחקר רציני שירד לעומק הנושא, ולפרסם את מסקנותיו.

עדכון: נכתב פוסט המשך.

ב-A Mathematician Plays the Stock Market, מתאר פרופ' ג'ון אלן פאולוס את המשחק הבא:

אתם חלק מקבוצה של 10 אנשים. ברגע מסויים, כל אדם בקבוצה אומר מספר כלשהו בין 0 ל-100 (כולם אומרים בו זמנית). המנצח במשחק - שגם זוכה בפרס של $100 - הוא האדם שאמר את המספר הקרוב ביותר ל-80% מממוצע כל המספרים שנאמרו. במקרה שמספר אנשים קרובים באותה מידה, הפרס מחולק ביניהם שווה בשווה.

לדוגמא: נניח שאתם אמרתם 40, וכל השאר אמרו 50. במקרה זה ממוצע כל המספרים הוא 49, 80% ממנו שווה (בערך) ל-39 ולכן אתם תזכו בפרס.

מהי האסטרטגיה הטובה ביותר לנצחון במשחק?

ניתן להראות שבהנחה שכל שחקן אומר מספר באקראי, ממוצע המספרים יהיה 50 (משיקולי התפלגות אחידה). לכן, כדאי לומר מספר ששווה ל-80% מ-50, ז"א 40 (בדיוק כמו בדוגמא למעלה).

אבל רגע! השחקנים האחרים לא טפשים, ולכן בודאי חושבים בצורה דומה. אם כולם יאמרו 40 - הממוצע יהיה 40 ו-80% ממנו יהיה שווה ל-32. לכן, אסטרטגיה עדיפה תהיה לומר 32.

כיוון שאת הטיעון האחרון ניתן להפעיל שוב ושוב, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהאסטרטגיה הטובה ביותר לנצחון היא פשוט לומר 0… כמובן, זאת בהנחה ששאר השחקנים רציונליים כמונו.

במושגי תורת המשחקים, אסטרטגיה זו מכונה שיווי משקל נאש של המשחק (על שם ג'ון פורבס נאש, המתמטיקאי חולה הסכיזופרניה מהסרט "נפלאות התבונה"). המשמעות האינטואיטיבית היא שזו אסטרטגיה שאם כל השחקנים יפעלו לפיה (כל אחד בנפרד), אף אחד לא ירצה לשנות את דעתו בדיעבד. ואכן, אם כל השחקנים יאמרו 0 - הממוצע יהיה 0, 80% ממנו יהיה גם 0, והפרס יחולק שווה בשווה בין כולם. לכל שחקן בודד לא ישתלם לשנות את החלטתו בדיעבד, כיוון שכל שינוי כזה פשוט יוציא את אותו שחקן מחלוקת השלל. בנוסף, ניתן להוכיח שבמשחק המתואר זהו שיווי משקל נאש היחיד.

ולמה כל זה מעניין?

כי אם תנסו לשחק את המשחק במציאות (עם קבוצת חברים) ותבחרו לומר 0, סביר מאוד להניח שלא תזכו! מתברר שהניתוח המתמטי המדויק הופך לחסר משמעות כשאנו מתעסקים עם בני אדם אמיתיים ולא רציונליים.

למעשה, המשחק הוא מודל פשוט להשקעה ספקולטיבית בבורסה: כמו במשחק, גם בבורסה ה"מנצח" הוא זה שמצליח לנחש בצורה הטובה ביותר את מגמת השוק (שבתורה מורכבת  מניחושי השחקנים האחרים), ולאו דוקא זה שמבצע את תהליך החשיבה הטוב ביותר.

במובן זה, ל"משקיע צודק" לא אכפת האם לחברה מסויימת יש פוטנציאל אמיתי להצלחה, אלא רק האם השוק בכללותו חושב כך או אחרת. נתונים לגבי החברה (תחזיות רווח, למשל) משפיעים על ההחלטה האם להשקיע בה או לא, רק כיוון שמשקיעים רבים אחרים מייחסים להם חשיבות במערכת השיקולים שלהם. אנלוגיה מצויינת לכך היא מה שמכונה תחרות היופי הקיינסיאנית, שתוארה בספרו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס.

האם זה אכן המצב בפועל? כנראה שכן. הנה מדד ת"א 100 בתקופת האירועים האחרונים בלבנון (נתונים וגרף מאתר הבורסה לניירות ערך, לגבי התקופה שבין ה-9/7/2006 ל-19/8/2006):

ולשם השוואה, הנה מדד ת"א 25 שמציג באותה תקופה מגמה זהה כמעט:

בשני המקרים, הירידה הדרסטית בימים שלאחר ה-12/7/2006 (חטיפת החיילים בלבנון) היא ללא ספק תוצאה של תחרות יופי קיינסיאנית - ולא של שינוי אמיתי בשווי החברות הגדולות במשק הישראלי.

בתקופה זו, משקיע חכם היה מבין שמצב השוק לא השתנה באמת ולכן לא היה משנה את הרכב ההשקעות שלו - משקיע כזה אכן היה מסיים את התקופה במצב דומה לזה שהתחיל בו. לעומתו, משקיע צודק היה לומד שלאחר אירועים בטחוניים הבורסה מגיבה בירידות שערים, ומוצא את עצמו בסיום התקופה עם רווחים משמעותיים.

לפני חודשיים, חבר שחזר מארה"ב סיפר לי על אירוע מעניין שראה במסעדת Smith & Wollensky במנהטן (מסעדת סטייקים ידועה, וגם יקרה למדי):

בשולחן לידו ישבו ארבעה אנשי עסקים ואכלו ארוחת צהריים. עם הגעת החשבון בסיום הארוחה, כל אחד הוציא את כרטיס האשראי שלו והניח אותו בסלסלת החשבון. המלצר הגיע, ולבקשת החבורה שלף באקראי את אחד מכרטיסי האשראי - והשתמש בו כדי לשלם את החשבון כולו.

ניסינו לחשוב ביחד מה עומד מאחורי שיטת התשלום הזו. כמובן, יכול להיות שמדובר במשחק או בהתערבות חד-פעמית, ולכן בהימור לכל דבר - ההנאה הנגרמת ממנו נובעת לכאורה מהמתח וההתרגשות שכרוכים בכל הימור.

אבל האם יש הגיון עמוק יותר בחלוקת החשבון בשיטה כזו? החבר הציע את התזה הבאה:

נניח שהחבורה יוצאת לאכול ביחד בכל יום. בשלב מסוים, הם הגיעו למסקנה שהם נהנים יותר מהארוחה כשכל אחד "מפנק את עצמו, ולא מתקמצן על הכסף" (למשל מזמין גם מנה ראשונה יקרה, קינוח בסיום הארוחה ומשקאות חריפים). אבל בפועל, כל אחד המשיך לעשות את השיקול הכלכלי הקר, והעדיף לחסוך.

הגרלת החשבון פותרת את הבעיה, כיוון שהיא מעודדת את כל אחד מהאנשים לצרוך יותר: ההגיון הוא שאם החשבון כולו מוגרל, בסיכוי גבוה (75%) האדם הבודד לא ישלם דבר - ולכן כל מנה נוספת שיזמין תהיה לכאורה "בחינם" (למעשה, משיקולי תוחלת, לאורך זמן כל מנה נוספת תעלה 25% ממחירה הרגיל).

ואכן, חוקרים ישראלים הראו בניסוי [2004] כי בחירת המנות במסעדה מושפעת מאוד מאופן חלוקת החשבון. הם בדקו קבוצות סועדים, והשוו בין שלוש דרכים לתשלום החשבון:

1. החשבון משולם כולו ע"י מבצע הניסוי (גורם חיצוני לקבוצת הסועדים)
2. החשבון מחולק שווה בשווה בין הסועדים
3. כל סועד משלם את חלקו בחשבון

כצפוי, התוצאות הראו כי אנשים צורכים מנות רבות (ויקרות יותר) במקרה הראשון, מעט פחות במקרה השני ועוד פחות מכך במקרה השלישי. במילים אחרות: אנשים אכן נוטים להוציא יותר כסף כשהחשבון מתחלק בין כולם.

הניסוי אמנם לא בדק ישירות את ההשפעה של חלוקת החשבון בשיטת ההגרלה, אבל הגיוני לצפות שהיו מתקבלות תוצאות דומות לאלה שבמקרה מס' 2 (חלוקת החשבון שווה בשווה). זאת, כיוון שמשיקולי תוחלת שתי השיטות שקולות.

אוקי, אז לכאורה מצאנו הסבר הגיוני להגרלת החשבון… אבל משום מה, הרגשתי שהעסק עדיין לא פתור. הרי לא נראה סביר שההסבר לסיטואציה המתוארת (אנשי עסקים אמריקאים, מסעדת יוקרה במנהטן) נובע בסופו של דבר מכך שלאנשים המעורבים אכפת כל כך מהעלות הנוספת של עוד כמה מנות! ההסבר האחרון נראה לי יותר כמו תוצאת לואי של שיטת ההגרלה, ולא כמו המטרה המרכזית שלה. בשבוע שאחרי, עוד ניסיתי מדי פעם לחשוב על הנושא שוב - ללא תוצאות. ואז שכחתי מכל הסיפור.

חודש וחצי עברו, ולפתע, תוך כדי מקלחת לפני-יציאה אתמול — הבזיק לי בראש הסבר נוסף:

נניח שארבעת אנשי העסקים אכן יוצאים הרבה לארוחות צהריים משותפות, ושהם מזמינים בכל יום מנות שעלותן פחות או יותר דומה (ארוחה עסקית למשל, אם כי אני בספק שיש כזו בסמית' אנד וולנסקי :) במקרה זה, הדרך ההגיונית לשלם את החשבון (כדי לחסוך זמן ולא לסבך את המלצר עם מספר כרטיסי אשראי) היא בסבב - ז"א, בכל פעם אדם אחר ישלם את החשבון במלואו.

אבל לתשלום בשיטת הסבב יש שתי בעיות: ראשית, כפי שכבר ראינו במקרה מס' 1 בניסוי, אנשים נוטים לצרוך יותר כשהם אינם נדרשים לשלם על מה שצרכו (ולכן השיטה אינה הוגנת כלפי מי שתורו לשלם). שנית, ואפילו בעייתי יותר - שיטת הסבב הגיונית והוגנת רק אם ארבעת האנשים הנ"ל יוצאים כולם ביחד לארוחות צהריים רבות, רק אם לא מצטרפים אליהם אנשים נוספים, ורק אם לארוחות הצהריים בכל יום עלות דומה (מה שפוסל על הסף את החלפת המסעדה, למשל)!

תשלום החשבון בשיטת ההגרלה פותר בדיוק את שתי הבעיות האלה, ועדיין חוסך זמן וסיבוך ברגע התשלום. זאת כיוון ששוב, משיקולי תוחלת, ניתן להראות ששיטת ההגרלה הגיונית והוגנת גם אם בכל יום יוצאים אנשים שונים לארוחת הצהריים, ואפילו אם בכל יום מספר האנשים שונה!

ההסבר האחרון מעניין, כי הוא מראה שלשיטת ההגרלה יש גם צידוק כלכלי (יעילות), ולא רק צידוק פסיכולוגי (הנאה מעצם ההימור או מתופעת הלואי של הצריכה הגדולה יותר).

ולמה אני מספר את כל זה?

כי מעבר לניתוח הסיטואציה (שלדעתי מעניין בפני עצמו), יש כאן נקודה נוספת שדורשת התייחסות: העובדה שההסבר השני קפץ לי לראש לאחר שלא חשבתי על הבעיה במשך למעלה מחודש וחצי!

מתברר שמדובר בתופעה פסיכולוגית ידועה שמכונה אפקט זייגרניק (על שם הפסיכולוגית הסובייטית בלומה זייגרניק שגילתה אותו): אנשים נוטים לזכור טוב יותר מטלות שלא הושלמו עדיין (או שהופסקו באמצע), לעומת מטלות שהושלמו כבר - באופן בלתי מודע, כמובן. דרך אחרת להתייחס לתופעה, היא שהמוח ממשיך לבצע "עיבוד ברקע" על מטלות כאלה.

במאמר קלאסי [1927], זייגרניק הראתה שמלצרים זכרו מצוין את ההזמנות שקיבלו כל עוד הן לא סופקו עדיין לסועדים, אך מרגע שהזמנה סופקה לסועד (ולכן "הושלמה") - המלצרים נטו לשכוח אותה. זאת, באופן מפתיע, ללא תלות משמעותית במשך הזמן שעבר מאז קבלת ההזמנה.

(טענה רווחת היא שפרקי סיום עונה המסתיימים ב"קליף האנגר" מנצלים את התופעה כדי לגרום לצופי הטלויזיה לזכור את הסדרה עד לתחילת העונה הבאה)

בכל מקרה, המסקנה מבחינתי היא שאם הייתי מסתפק בהסבר המקורי להגרלת החשבון - ההסבר הנוסף לא היה עולה בראשי לעולם.

לפני שבוע הייתי בתערוכת סוף השנה של בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים. התערוכה השנה נקראת "בצלאל 100", והיא מוצגת דוקא באיזור הדיוטי-פרי של הטרמינל הישן בנתב"ג (מיקום מעניין כשלעצמו, שלדעתי תרם הרבה לאווירה בתערוכה).

אני אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על התערוכה באופן כללי: בוגרי כל מגמות בי"ס (תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב אופנה ועוד) מציגים שם את עבודות הסיום שלהם, וביניהן לא מעט מיצגים שהצליחו להלהיב אפילו בור אמנות כמוני. התערוכה נמשכת עוד שבוע, וכדאי מאוד ללכת לראות (הכניסה חופשית, כמובן).

והנה מיצג אחד שאהבתי במיוחד: "אוטומטי מתמטי". תחילה, האמן הזין דגם פשוט של כסא לתוכנת עיצוב ממוחשב (תוכנת CAD). לאחר מכן, המחשב שינה באקראי מאפיינים שונים של הכסא שהוזן: אורך הרגליים, הזווית ביניהן, גובה המשענת וכו'. תהליך המוטציה הזה חזר על עצמו מספר רב של פעמים, ובסופו של דבר האמן בחר את ה"כסאות" שנראו לו מעניינים ביותר. התוצאה, לפי האמן, היא "מוטציות חדשות ומוזרות, ששוברות את הפרדיגמות התפיסתיות שלנו לגבי האוביקט המקורי".

הקונספט הזה (חיפוש אפשרויות רבות באקראי ע"י מחשב, ובחירה סופית של האפשרות הטובה מביניהן ע"י אדם) נראה לי מעניין מאוד: מדובר בשיטה מצוינת למציאת פתרונות יצירתיים לבעיות קשות (ז"א בעיות שמרחב הפתרונות האפשריים שלהן גדול מאוד), כיוון שהיא מנצלת היטב את היתרונות היחסיים השונים שיש לאדם ולמחשב. המגבלה העיקרית של השיטה, היא שהיא מתאימה אך ורק לבעיות בהן הפתרונות האפשריים מוגדרים היטב, ולמחשב יש דרך טובה לבצע הערכה בסיסית של איכות כל הפתרון.

למתעניינים, כתבתי כאן בעבר על שימוש בקונספט דומה כדי למצוא שם טוב לאתר אינטרנט.