ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'כלכלה'

תדלק יותר, שלם פחות

שישי, 17 ביולי 2009

לפני כמה שנים יצא לי לחשוב על צריכת דלק במכוניות, וספציפית האם ניתן להקטין את ההוצאה החודשית על דלק בלי להפחית את צריכת הדלק ובלי להחליף תחנת דלק. זה נשמע כמו פרדוקס: הרי מחיר הדלק נמדד לפי נפח, ולכן אם נקנה את אותה כמות דלק באותו מקום נשלם את אותו המחיר… אבל כפי שנראה מיד, זה ממש לא המצב.

gas-tank.png

הרעיון הבסיסי הוא שבעוד שאנחנו צורכים את הדלק "בזמן אמת", אנחנו קונים אותו (מתדלקים) במרוכז בזמנים ובכמויות שבמידה רבה נתונים לשליטתנו. כיוון שמחירי הדלק אינם קבועים, בחירת זמני התדלוק משפיעה על ההוצאה החודשית שלנו.

רוב האנשים פועלים לפי מדיניות התדלוק הנאיבית הבאה: "כשהמיכל מתרוקן, סע לתחנת דלק ומלא אותו עד הסוף". ברור שהמדיניות הזאת אופטימלית מבחינת מספר התדלוקים, ומי שפועל לפיה מבקר מעט ככל האפשר בתחנות דלק. אך האם המדיניות הזו אופטימלית גם מבחינת ההוצאה החודשית הממוצעת?

נניח לרגע שיש לנו מידע רלוונטי מושלם, ז"א שעבור כל יום בעתיד אנחנו יודעים מראש מה יהיה מחירו של ליטר דלק וכמה ליטר דלק נצרוך. במקרה הזה, ניתן להציע מדיניות תדלוק טובה יותר, שמבוססת על שני הכללים הבאים:

  1. אם מחיר הדלק צפוי לעלות מחר, סע היום לתחנת דלק ומלא את המיכל עד הסוף.
  2. אם המיכל מתרוקן, מלא אותו לכל היותר בכמות הדרושה כדי לכסות על צריכת הדלק הצפויה עד לירידת המחיר הבאה.

למעשה, אנחנו מנצלים את המידע המושלם שלנו ואת העובדה שנפח ממוצע של מיכל דלק ברכב הוא כחמישים ליטר כדי לאגור דלק שנקנה במחיר זול ובכמות שמתאימה לצריכה הנתונה שלנו. במובן מסוים, זה דומה למדיניות ההשקעה האופטימלית של ברוקר שיודע בדיוק איך מניה מסוימת תתנהג בכל יום בעתיד, אבל אסור לו להחזיק יותר מחמישים מניות בכל רגע נתון.

אוקי, אז בהינתן מידע מושלם אפשר לתזמן את התדלוקים כך שבסופו של דבר נשלם פחות כסף. אבל האם מידע מושלם כזה הוא משהו שסביר להניח? לפחות לגבי מחיר הדלק, התשובה היא שבגדול כן. ראשית, מחיר הדלק לא מתעדכן בישראל בצורה רציפה, אלא נקבע (בדר"כ) בתחילת כל חודש ע"י מינהל הדלק במשרד התשתיות הלאומיות. שנית, את מי שפועל לפי מדיניות התדלוק המשופרת לא באמת מעניין מחיר הדלק בכל זמן בעתיד, אלא רק האם בתקופת זמן של כשבוע-שבועיים קדימה מחיר הדלק צפוי לעלות או לרדת ביחס למחיר הקודם. כיוון שמחירי הדלק בישראל מושפעים בעיקר ממחיר הנפט העולמי (שכן מתעדכן בצורה רציפה), כל מה שצריך לעשות הוא להתבונן במחיר הנוכחי של חבית נפט לעומת מחירה בתחילת החודש, ולשער האם בסוף החודש מחירה יהיה גבוה או נמוך מהמחיר בתחילת החודש. שימו לב, אנחנו לא מנסים לדעת כבר בתחילת החודש האם בסוף החודש הנפט יעלה או ירד - אם היינו יודעים לעשות את זה, היו לנו דרכים טובות יותר להרוויח כסף מאשר תזמון שונה של התדלוקים שלנו.

הגרף הבא מציג ערכים מנורמלים של מחירי הדלק בישראל (מחירי הדלק ההיסטוריים מאתר משרד התשתיות הלאומיות) ושל מדד NYMEX:CL (מדד אופציות עתידיות של הנפט הרלוונטי בבורסת הסחורות של ניו יורק). כפי שניתן לראות, מדד NYMEX:CL שמתעדכן בצורה רציפה הוא חזאי מצוין לכיוון השינוי במחיר הנפט בישראל:

fuel-price-chart.png

ומה לגבי מידע מושלם לגבי צריכת הדלק העתידית? הטענה שלי היא שבגדול, צריכת הדלק של רוב האנשים היא פחות או יותר קבועה. רובנו משתמשים ברכב בצורה די שגרתית, וניתן להשתמש בנתוני צריכת הדלק שלנו בעבר כדי לשער לגבי העתיד בהצלחה סבירה.

אז אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, נשאלת השאלה עד כמה המדיניות המשופרת שהצענו שונה ממדיניות התדלוק הנאיבית מבחינת ההוצאה החודשית וכמות התדלוקים. כדי לענות על השאלה, כתבתי קוד Java שמבצע סימולציה של שתי אסטרטגיות התדלוק, בהתבסס על נתוני צריכת דלק שונים ועל מחירי הדלק האמיתיים בישראל מינואר 2005 ועד מאי 2009. הקוד זמין להורדה כפרויקט קוד פתוח בשם FullTank.

התוצאה לא מעודדת. עבור צריכת דלק קבועה של 50 ליטר בשבועיים, תחת מדיניות התדלוק הנאיבית היינו מתדלקים 105 פעמים ומשלמים 29,314 ש"ח. תחת המדיניות המשופרת, היינו מתדלקים 129 פעמים ומשלמים 28,836 ש"ח. בקיצור, לאורך כמעט ארבע וחצי שנים הגדלנו את מספר התדלוקים ב-23% והקטנו את ההוצאה הכוללת ב-1.6% בלבד. כפי שנאמר: FAIL.

ובשורה התחתונה: אפשר להקטין את ההוצאה החודשית על דלק בלי להקטין את צריכת הדלק ובלי יותר מדי מאמץ, אבל הרווח הכלכלי כל כך קטן שחבל לטרוח.

מי מנצח בווינר?

ראשון, 20 באפריל 2008

הפוסט הנוכחי עוסק במשחק ווינר של המועצה להסדר ההימורים בספורט: תחילה, אעזר במדגם עצום של טפסי ווינר כדי לתאר תופעה מסויימת שקשורה לעמלות של ווינר ליין. אח"כ, אנסה לשכנע שמדובר בתופעה מוזרה מאוד, הסותרת עקרונות כלכליים ופסיכולוגיים בתחום ההימורים. לבסוף, אציע הסבר אפשרי (ולא מספק, לדעתי) לתופעה שמצאתי.

הערת אזהרה: הפוסט הפעם יחסית קשה לקריאה. משיקולי זמן ומקום, אני אניח שלקורא יש הכרות מסויימת עם ווינר ועם עקרונות בסיסיים בהסתברות (למשל ההבדל בין תוחלת לממוצע).

winner.gif

ווינר הוא התשובה החוקית של המועצה להסדר ההימורים בספורט לאתרי ההימורים באינטרנט. למרות שמדובר במשחק חדש יחסית (החל לפעול רק בשנת 2002), הוא מהווה היום את מקור ההכנסה העיקרי של המועצה. למעשה, מדובר בשני משחקים שונים: ווינר ליין וווינר מאצ' - אני אתמקד בראשון.

חוקי ווינר ליין פשוטים למדי: בטופס ווינר ליין רגיל מהמרים על תוצאות 3-6 משחקים. עבור כל משחק יש לבחור 1, 2 או X (ז"א נצחון של הקבוצה הראשונה, נצחון של הקבוצה השניה או תיקו) כשהמטרה היא לצדוק בכולם. בניגוד לטוטו, ווינר הוא מה שמכונה בעגה מקצועית הימור parlay: לכל אחת משלוש התוצאות האפשריות של כל משחק מתלווה יחס שנקבע מראש. אם הצלחת לנחש נכון את תוצאות כל המשחקים שסימנת, תזכה בסכום כסף ששווה למכפלת היחסים המופיעים בטופס. לדוגמא: אם הימרת במשחק הראשון על 1 ביחס של 1:1.5, במשחק השני על X ביחס של 1:1.05 ובמשחק השלישי על 1 ביחס של 1:5, במידה ותזכה תקבל פי 1.5*1.05*5 = 7.875 מהסכום שהשקעת.

בניגוד לאתרי הימורים באינטרנט בהם יחסי ההימורים דינאמיים ומשתנים כל הזמן (עוד על כך, בהמשך), בווינר יחסי ההימורים נקבעים מראש ע"י מחלקה של קובעי יחסי הימורים (odds compilers) של המועצה להסדר ההימורים בספורט, שלכאורה מורכבת מ"מומחים למתמטיקה או סטטיסטיקה או הסתברות … שמבינים בכדורגל ברמה של מידת הנעליים של כל שחקן בליגת המילואים הנורווגית".

השאלה שאנסה לענות עליה, היא עד כמה טובה קביעת יחסי ההימורים בווינר ליין.

winner_line.gif

מידע גולמי על ווינר ניתן למצוא באתר המועצה להסדר ההימורים בספורט: עבור כל משחק שנערך, הארכיון של ווינר ליין מפרט את יחס ההימור שניתן לכל אחת משלוש התוצאות האפשריות ואת התוצאה שהתקבלה בסופו של דבר. הארכיון לא נגיש בפורמט נוח לעבודה, אבל 200 שורות Java ו-15 דקות של "טחינת" האתר הספיקו כדי לייצר עבורי קובץ אקסל ענק עם כלל הנתונים ההיסטוריים של ווינר ליין.

בסה"כ התקבלו נתונים לגבי 54382 משחקים שהתקיימו בתקופה של כ-6 שנים (בין ה-22/5/2002 וה-15/4/2008), ולאחר סילוק נתונים בעייתיים (663 משחקים ללא תוצאה סופית; 86 משחקים ללא יחסי ההימור; 567 משחקים עם שתי תוצאות אפשריות בלבד) נשארו נתונים לגבי 53066 משחקים. כיוון שכל משחק כזה מגלם שלושה הימורים שונים, למעשה התקבלו נתונים לגבי 159198 הימורים שונים - כשעבור כל הימור בודד ידוע יחס ההימור בווינר, והאם בסופו של דבר ההימור זכה.

ניתוח הנתונים מתבסס על החוק החלש של המספרים הגדולים, שקובע כי "במדגמים גדולים הממוצע בדר"כ קרוב לתוחלת". לדוגמא, ווינר הציעו יחס הימור של 1:3 ב-6766 הזדמנויות שונות, ובסופו של דבר זכו 1805 מתוכן. 6766/1805 = 3.75, ולכן ניתן לומר שהימורים שווינר נותנים עליהם יחס של 1:3 זכו במדגם ביחס של 1:3.75. אינטואיטיבית, החוק החלש של המספרים הגדולים מבטיח שבאופן כללי הימורי ווינר ביחס של 1:3 (גם כאלה שיערכו בעתיד!), יזכו ביחס שקרוב ל-1:3.75.

כהערת צד, אוסיף כי כיוון שההימורים השונים בלתי תלויים זה בזה (למעט מקרים נדירים של שני הימורים ביחס זהה על תוצאות שונות של אותו משחק), ניתן להניח כי מספר הזכיות של הימורים ביחס נתון מתפלג בינומית. המשך הניתוח עוסק רק ביחסי הימורים שעבורם מס' הזכיות בפועל היה גדול מ-50, ובפרט ניתן לבצע עבורם קירוב להתפלגות נורמאלית ולהגיע להערכה מדויקת למדי של יחס הזכיה במציאות (ואכן, הוא קרוב מאוד ליחס הזכיה במדגם).

הגרף הבא מציג את תוצאות הניתוח. בציר האופקי מופיע יחס ההימור שניתן בווינר, ובציר האנכי מופיע האומדן ליחס ההימור האמיתי (ז"א שיעור הפעמים בהם הימור ביחס כזה אכן זכה):

winner_chart1.gif

מבט מהיר בגרף מעלה כי היחס בווינר תמיד נמוך מהיחס האמיתי. לדוגמא, הימורי ווינר ביחס 1:2 זוכים ביחס 1:2.52, ולכן (חישוב פשוט) על כל שקל שתשקיעו בהימור כזה תפסידו בתוחלת כ-20 אגורות. הממצא הזה לא מפתיע - הוא בסה"כ מבטא את העובדה שווינר מרוויחים כסף מהמהמרים (ההבדל בין יחס ההימור שווינר מציעים ליחס האמיתי הוא בדיוק העמלה שווינר לוקחים). מה שבכל זאת מפתיע הוא שהעמלה של ווינר תלויה ביחס ההימור, כפי שניתן לראות בגרף הבא:

winner_chart2.gif

כאמור, ההימור בווינר לא משתלם (בתוחלת), כי ווינר מרוויחים כסף על חשבון המהמרים. מה שמוזר הוא שווינר לוקחים עמלה גדולה יותר - ז"א מרוויחים יותר - ככל שיחס ההימור גדול יותר! לדוגמא, על הימורים ביחס 1:1.15 תפסידו בתוחלת כ-12 אגורות לכל שקל, על הימורים ביחס 1:4.2 תפסידו בתוחלת כ-29 אגורות לכל שקל, ועל הימורים ביחס 1:9 תפסידו בתוחלת כ-68 אגורות לכל שקל!

הנקודה האחרונה עשויה להראות בטעות כמו משהו מובן מאליו. יחס הימור נמוך (למשל 1:1.15) אומר שאתה מהמר על הפייבוריט, ויחס הימור גבוה (למשל 1:9) אומר שאתה מהמר על האנדרדוג, ולכאורה סביר שלאורך זמן תפסיד יותר אם תהמר תמיד על האנדרדוג. אך זו כמובן טעות: אמנם בהימורים על הפייבוריט סביר שתזכה יותר פעמים - אבל כשמדובר בתוחלת הרווח, לא בהכרח אמור להיות הבדל בין שני המקרים. תחשבו, למשל, על משחק שבו אתם מהמרים ביחס של 1:6 שיצא 6 בקוביה (הימור על מאורע לא סביר, "האנדרדוג"), לעומת משחק מקביל שבו אתם מהמרים ביחס של 1:1.2 שלא יצא 6 בקוביה (הימור על מאורע סביר, "הפייבוריט") - במקרה זה, התוחלת של שני המשחקים זהה (ושווה לאפס, אלה משחקים הוגנים).

מה שאני מנסה להגיד, הוא שעל פניו לווינר אין סיבה להפלות לרעה את מי שבחר להמר על האנדרדוג. מבחינת ווינר, האידיאל הוא לגבות עמלה זהה מכל מהמר, בלי קשר לדת, גזע, מין או סוג ההימור.

אז מה בעצם קורה כאן? כדי לענות על השאלה, ננסה להבין מה ווינר מנסים להשיג (ומה לא) בקביעה מסויימת של יחסי ההימורים.

נקודת הסתכלות נאיבית היא שווינר מנסים לקבוע את יחס ההימור כך שיהיה מדויק ככל האפשר (במובן של החוק החלש של המספרים הגדולים): בשלב הראשון, ווינר קובעים את יחסי ההימורים "האמיתיים" כך שלאורך זמן, שליש מההימורים שקיבלו יחס אמיתי של 1:3 יקרו בפועל. בשלב השני, ווינר משנים את יחסי ההימורים כך שישקפו עמלה קבועה על כל הימור (למשל, יחס הימור אמיתי של 1:3 יפורסם בטופס כיחס הימור של 1:1.15, לאחר הפרשת עמלה של כ-12%).

איך אפשר לקבוע את יחסי ההימורים האמיתיים? יש הרבה דרכים: אפשר להעסיק odds compilers טובים ולהסתמך על הידע שלהם כמומחים, אפשר להשתמש במודלים סטטיסטיים, אפשר להעזר ב"חוכמת ההמונים" (למשל בורסות הימורים) ואפשר לשלב בין מספר שיטות.

בכל מקרה, אם זה אכן היה המצב, הייתי אומר שווינר עושים עבודה גרועה מאוד בקביעת היחס האמיתי: חישוב פשוט מראה שהעמלה הממוצעת למשחק היא כ-19% (עם סטיית תקן מזערית של כ-0.015%), ואם "ננרמל" את יחסי ההימורים כך שלא ישקפו את העמלה (ז"א נחזור, לכאורה, ליחסי ההימורים האמיתיים תחת ההנחה שהעמלה קבועה) נגלה שהם מוטים מאוד לעומת הקו האידיאלי של Y=X (אני לא ארחיב, אבל למעשה מדובר בצורת הסתכלות שונה על הגרף האחרון).

אם שתי הפסקאות האחרונות לא היו ברורות מספיק, זה לא מאוד משנה. העובדה הפשוטה היא שווינר, ולצורך העניין גם אתרי הימורים באינטרנט, לא מנסים לקבוע את יחס ההימור כך שישקף את המציאות! הסיבה לכך היא שהשאיפה של אתרי הימורים היא לא להמר בעצמם, אלא להרוויח כסף ללא סיכון. במקום להתעמק בקשר של הדיון הנוכחי למושג השונות, אני אתן דוגמא שתבהיר את הכל:

אתר הימורים א' מציע הימור על האם מחר ירד גשם או לא (נניח שהסיכוי לגשם הוא בדיוק שליש). האתר קובע יחס אמיתי של 1:3 לאפשרות שמחר ירד גשם ויחס אמיתי של 1:1.5 לאפשרות שמחר לא ירד גשם. כדי להרוויח משהו, האתר מחליט לגבות עמלה של 10% ולכן יחסי ההימורים שהוא מפרסם הם 1:2.7 על האפשרות שירד גשם, ו-1:1.35 על האפשרות שלא ירד גשם.

לעומתו, אתר הימורים ב' בוחר בשיטה הבאה: בשלב הראשון, הוא קובע את יחסי ההימורים כך שישקפו עמלה של 10% אם אותו מספר אנשים מהמרים על כל אפשרות (ז"א יחס זהה של 1:1.9 לשתי האפשרויות). בהמשך, בכל פעם שמישהו מהמר על אחת האפשרויות, האתר מקטין מעט את היחס של האפשרות שהרגע הימרו עליה ומעלה את היחס של האפשרות השניה, כך שהעמלה הסופית תשאר 10%.

נבחן כעת מה קורה לאתרים בשני תרחישים טיפוסיים:

בתרחיש הראשון, נניח שקהל המהמרים יודע שהסיכוי לגשם מחר הוא אכן בערך שליש, ולמהמרים מסויימים יש הטיה קלה לכאן או לכאן. עבור אתר א', ההימורים יתחלקו פחות או יותר שווה בשווה בין האפשרויות, והאתר יגרוף רווח יפה של 10%. עבור אתר ב', תחילה יהיו הרבה הימורים על האפשרות שלא ירד גשם (האתר מציע יחס של 1:1.9 על הימור שלדעתך יקרה ב-1:1.5, ז"א הימור משתלם מאוד), אבל מהר מאוד יחסי ההימורים ישתנו, עד שלבסוף יזדהו עם יחסי ההימורים של האתר הראשון, וישארו כך (זוהי נקודת שיווי משקל). בסופו של דבר, גם אתר ב' יגרוף רווח של כ-10%.

בתרחיש השני, נניח שלקהל המהמרים יש הטיה, וההערכה שלהם היא שהסיכוי לגשם מחר הוא כ-80%. במקרה של האתר הראשון, יהיו הרבה יותר הימורים על האפשרות שירד גשם. במקרה של האתר השני, יחסי ההימורים ישתנו בהתאם, ולבסוף יתאזנו על יחס של 1:4.5 שלא ירד גשם, ויחס של 1:1.125 שירד גשם. אם בסופו של דבר לא ירד גשם מחר, אתר א' יגרוף עמלה אדירה. לעומת זאת, אם מחר ירד גשם, אתר א' יפסיד סכום כסף עצום (וה-odds compiler שקבע את היחס ילך לישון עם הדגים). אתר ב', לעומת זאת, יגרוף בכל מקרה עמלה של כ-10%.

אז מה קרה כאן בעצם? אתר א' ממלא תפקיד של מהמר: הוא לוקח סיכון, ומרוויח או מפסיד בהתאם לתוצאה הסופית. אתר ב' ממלא תפקיד של מתווך: הוא עוזר למהמרים להמר זה מול זה, וגובה עמלה קבועה על שירותיו. הרווח שלו גדל ככל שמהמרים יותר אנשים, ובכל מקרה הוא אינו מסתכן בהפסד. בהקשר זה, ראו גם מאמר של סטיבן לויט מפריקונומיקס [2004].

ואכן, אתרי ההימורים באינטרנט משנים באופן דינמי את יחסי ההימורים שהם מציעים, בצורה דומה מאוד לאתר ב' בדוגמא. השינויים מתבצעים אונליין, ויחסי ההימורים משתנים ממש מדקה לדקה (כמובן, יחס ההימורים המעודכן רלוונטי רק להימורים עתידיים, ולא להימורים שכבר התבצעו ביחס הקודם).

כל זה טוב ויפה, אבל במקרה של ווינר לא ניתן לשנות את יחסי ההימורים מהרגע שנקבעו, כיוון שטפסי ווינר מודפסים מראש ונשלחים לנקודות המכירה. לכן, ווינר עצמם מחוייבים להמר - הנקודה היא שכדי להקטין ככל האפשר את הסיכון שלהם להפסיד, ווינר לא צריכים להתאים את יחסי ההימורים שלהם ליחס ההימורים האמיתי, אלא ל"יחס ההימורים האמיתי הנתפס" של ציבור המהמרים, מוטה ככל שיהיה.

איזה סוגי הטיות צפויים להיות בקרב המהמרים?

הטיה אחת היא מה שמכונה Wishful Thinking: הנטיה של אנשים לבצע הערכת-יתר לסיכוי שמאורע רצוי אכן יקרה. לדוגמא, אלישע בבד ויוסי כץ הראו [1991] שאוהדים במשחק כדורגל מגזימים בהערכת סיכויי קבוצתם לנצח בהשוואה לצופים חסרי העדפה בולטת, ושהתופעה מתקיימת אפילו כאשר האוהדים ממלאים טפסי טוטו (במובן מסוים, המהמרים במקרה האחרון שילמו כדי לשמר את ההטיה). כיוון שאנשים נוטים לאהוד את הקבוצה המנצחת, Wishful Thinking תבוא לידי ביטוי, בדרך כלל, בהטיה לטובת הפייבוריט בהימור.

הטיה נוספת היא תחזית של תורת הערך של כהנמן וטברסקי. אנשים הם "שונאי סיכון" בתחום הרווח, ויעדיפו, למשל, לקבל 100 שקל ביד מאשר להשתתף בהימור שיתן להם 250 שקל בסיכוי של 50% (למרות שתוחלת הרווח גבוהה יותר במקרה השני). אני מאמין שהימורים בווינר נתפסים בדרך כלל כרווח (ז"א שרוב המהמרים בווינר עושים זאת כדי להרוויח, ולא כדי להמנע מהפסד), ולכן יעדיפו להמר על הפייבוריט ולזכות בסיכוי גבוה יותר, אפילו במחיר של הקטנת תוחלת הרווח. ואמנם, נראה שהשיקול שרוב האנשים עושים בבחירת אפשרות ההימור הוא "איזה קבוצה כנראה תנצח", ולא "עבור איזה הימור אני מקבל יחס טוב יותר לעומת היחס האמיתי שאני חושב שמתקיים" (או במילים אחרות: אני מהמר על מכבי כי אני חושב שהיא תנצח, ולא כי אני חושב שהיא תנצח ביחס של 1:5 אבל מציעים לי עליה הימור ביחס של 1:10). ובשורה התחתונה, כל האמור לעיל יגרום, שוב, להטיה לטובת הפייבוריט בהימור.

ובחזרה לעמלות של ווינר: ראינו שווינר גובים עמלה נמוכה יותר ממי שמהמר על הפייבוריט, ז"א הופכים את ההימור על הפייבוריט לאטרקטיבי יותר. אם  ווינר מנסים לקלוע ליחסי ההימורים האמיתיים כפי שהם נתפסים ע"י המהמרים, המשמעות היא שווינר חושבים שלמהמרים יש הטיה טבעית להמר דוקא על האנדרדוג, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בשתי הפסקאות האחרונות!

בהנחה שווינר לא טפשים (ז"א לא טועים לגמרי בדרך שבה הם קובעים את העמלות), ומצד שני גם לא גאונים (ז"א לא גילו הטיות קוגניטיביות שאינן מוכרות לפסיכולוגיה המודרנית), נשאלת השאלה מה ההגיון בקביעת העמלות בצורה הזו?

אני אציע הסבר אפשרי אחד, אבל האמת היא שאין לי מושג. אם למישהו יש רעיון, או מכיר מישהו שעובד בווינר ויכול לספק הסבר טוב יותר, אני אשמח מאוד לשמוע. בכל מקרה, תיאוריית הקונספירציה שלי היא כדלהלן:

כפי שראינו, העמלה הממוצעת שווינר גובים על כל הימור היא כ-19% (עד כדי סטיית תקן מזערית, שיכולה אפילו לנבוע משגיאות עיגול), ונניח שמסיבה כלשהי ווינר מחוייבים לגבות עמלה בשיעור הזה בדיוק (לדוגמא שהעמלה הזו מוגדרת בחוק להסדר ההימורים בספורט או באחד מהתיקונים שלו). הנקודה החשובה היא שמדובר בעמלה גבוהה מאוד, ובפרט עמלה גבוהה יותר משמעותית מזו שגובים המתחרים של ווינר: אתרי ההימורים באינטרנט (בדיקה אקראית של כמה אתרי הימורים גדולים מראה שהם לוקחים עמלות של פחות מ-5% על משחקי כדורגל).

עכשיו, מי שרוצה להמר על מכבי צריך להחליט אם לעשות את זה בווינר, או באתר אינטרנט כלשהו. לווינר יש יתרון אחד גדול - ההימור חוקי - ובשבילו אנשים מוכנים לשלם כסף (התשלום מתבטא בכך שהם מקבלים יחס הימור גרוע יותר מאשר באינטרנט, על אותם הימורים בדיוק). השאלה היא כמה כסף אנשים יהיו מוכנים לשלם, אבל בלי קשר לתשובה המדויקת ברור שיש הפרש עמלות מסויים שממנו והלאה אנשים יעדיפו לא להמר בווינר.

אמרנו שווינר מחוייבים, לכאורה, לגבות עמלה קבועה של 19% על כל משחק (משחק הוא למעשה שלושה הימורים שונים שקשורים זה לזה: הימור על התוצאות 1, 2 או X של משחק מסויים). העמלה הזו כל כך גבוהה יחסית לעמלות של אתרי הימורים, שקשה להאמין שמישהו יסכים להמר בווינר.

תיאוריית הקונספירציה שלי היא שווינר מצאו דרך לעקוף את הבעיה הזו. לכאורה, הם מציעים יחסי הימורים שמבטאים עמלה פוטנציאלית של 19% למשחק. בפועל, הם מטים את יחסי ההימורים כך שרוב העמלה באה לידי ביטוי בהימור על האנדרדוג, שאף אחד לא לוקח גם ככה. ההימורים שאנשים כן לוקחים (ההימורים על הפייבוריט) מגלמים עמלה של כ-10% - עדיין גבוהה יותר מבאתרי ההימורים, אבל לא גבוהה מספיק בשביל להצדיק עבירה על החוק. בקיצור, אני מאמין שווינר מציעים הימורים עם עמלה ממוצעת של 19%, אך בפועל גוזרים קופון של מעט יותר מ-10%.

עדיין נשאלת השאלה עד כמה ווינר מסתכנים - אני לא מאמין שהם ממלאים תפקיד של מתווך בין מהמרים, כי סביר שהרוב המוחלט של ההימורים מתבצעים על הפייבוריט בכל משחק (ויחסי ההימורים לא מאזנים זאת, בניגוד לדוגמא של אתר הימורים ב' מקודם). מצד שני, הם גובים עמלות גבוהות כל כך שיכול להיות שהן מכסות את הסיכון.

בשורה התחתונה: לא כדאי להמר בכלל. ואם מהמרים, לא כדאי להמר בווינר. ואם מהמרים בווינר, לא כדאי להמר על האנדרדוג.

משקיעים חכמים ומשקיעים צודקים

שבת, 02 בספטמבר 2006

ב-A Mathematician Plays the Stock Market, מתאר פרופ' ג'ון אלן פאולוס את המשחק הבא:

אתם חלק מקבוצה של 10 אנשים. ברגע מסויים, כל אדם בקבוצה אומר מספר כלשהו בין 0 ל-100 (כולם אומרים בו זמנית). המנצח במשחק - שגם זוכה בפרס של $100 - הוא האדם שאמר את המספר הקרוב ביותר ל-80% מממוצע כל המספרים שנאמרו. במקרה שמספר אנשים קרובים באותה מידה, הפרס מחולק ביניהם שווה בשווה.

לדוגמא: נניח שאתם אמרתם 40, וכל השאר אמרו 50. במקרה זה ממוצע כל המספרים הוא 49, 80% ממנו שווה (בערך) ל-39 ולכן אתם תזכו בפרס.

מהי האסטרטגיה הטובה ביותר לנצחון במשחק?

ניתן להראות שבהנחה שכל שחקן אומר מספר באקראי, ממוצע המספרים יהיה 50 (משיקולי התפלגות אחידה). לכן, כדאי לומר מספר ששווה ל-80% מ-50, ז"א 40 (בדיוק כמו בדוגמא למעלה).

אבל רגע! השחקנים האחרים לא טפשים, ולכן בודאי חושבים בצורה דומה. אם כולם יאמרו 40 - הממוצע יהיה 40 ו-80% ממנו יהיה שווה ל-32. לכן, אסטרטגיה עדיפה תהיה לומר 32.

כיוון שאת הטיעון האחרון ניתן להפעיל שוב ושוב, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהאסטרטגיה הטובה ביותר לנצחון היא פשוט לומר 0… כמובן, זאת בהנחה ששאר השחקנים רציונליים כמונו.

במושגי תורת המשחקים, אסטרטגיה זו מכונה שיווי משקל נאש של המשחק (על שם ג'ון פורבס נאש, המתמטיקאי חולה הסכיזופרניה מהסרט "נפלאות התבונה"). המשמעות האינטואיטיבית היא שזו אסטרטגיה שאם כל השחקנים יפעלו לפיה (כל אחד בנפרד), אף אחד לא ירצה לשנות את דעתו בדיעבד. ואכן, אם כל השחקנים יאמרו 0 - הממוצע יהיה 0, 80% ממנו יהיה גם 0, והפרס יחולק שווה בשווה בין כולם. לכל שחקן בודד לא ישתלם לשנות את החלטתו בדיעבד, כיוון שכל שינוי כזה פשוט יוציא את אותו שחקן מחלוקת השלל. בנוסף, ניתן להוכיח שבמשחק המתואר זהו שיווי משקל נאש היחיד.

ולמה כל זה מעניין?

כי אם תנסו לשחק את המשחק במציאות (עם קבוצת חברים) ותבחרו לומר 0, סביר מאוד להניח שלא תזכו! מתברר שהניתוח המתמטי המדויק הופך לחסר משמעות כשאנו מתעסקים עם בני אדם אמיתיים ולא רציונליים.

למעשה, המשחק הוא מודל פשוט להשקעה ספקולטיבית בבורסה: כמו במשחק, גם בבורסה ה"מנצח" הוא זה שמצליח לנחש בצורה הטובה ביותר את מגמת השוק (שבתורה מורכבת  מניחושי השחקנים האחרים), ולאו דוקא זה שמבצע את תהליך החשיבה הטוב ביותר.

במובן זה, ל"משקיע צודק" לא אכפת האם לחברה מסויימת יש פוטנציאל אמיתי להצלחה, אלא רק האם השוק בכללותו חושב כך או אחרת. נתונים לגבי החברה (תחזיות רווח, למשל) משפיעים על ההחלטה האם להשקיע בה או לא, רק כיוון שמשקיעים רבים אחרים מייחסים להם חשיבות במערכת השיקולים שלהם. אנלוגיה מצויינת לכך היא מה שמכונה תחרות היופי הקיינסיאנית, שתוארה בספרו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס.

האם זה אכן המצב בפועל? כנראה שכן. הנה מדד ת"א 100 בתקופת האירועים האחרונים בלבנון (נתונים וגרף מאתר הבורסה לניירות ערך, לגבי התקופה שבין ה-9/7/2006 ל-19/8/2006):

ta-100.png

ולשם השוואה, הנה מדד ת"א 25 שמציג באותה תקופה מגמה זהה כמעט:

ta-25.png

בשני המקרים, הירידה הדרסטית בימים שלאחר ה-12/7/2006 (חטיפת החיילים בלבנון) היא ללא ספק תוצאה של תחרות יופי קיינסיאנית - ולא של שינוי אמיתי בשווי החברות הגדולות במשק הישראלי.

בתקופה זו, משקיע חכם היה מבין שמצב השוק לא השתנה באמת ולכן לא היה משנה את הרכב ההשקעות שלו - משקיע כזה אכן היה מסיים את התקופה במצב דומה לזה שהתחיל בו. לעומתו, משקיע צודק היה לומד שלאחר אירועים בטחוניים הבורסה מגיבה בירידות שערים, ומוצא את עצמו בסיום התקופה עם רווחים משמעותיים.

האם הרמטכ"ל ביצע עבירה פלילית?

חמישי, 17 באוגוסט 2006

שלשום פורסם במעריב כי הרמטכ"ל מכר את תיק המניות שלו שעות בודדות לאחר אירוע החטיפה בגבול הצפון. נכון לרגע זה, הרמטכ"ל בחר "להודות בעובדות ולכפור באשמה".

מעבר להיבטים הנורמטיביים של הפרשה, נשאלת השאלה האם הרמטכ"ל ביצע עבירה פלילית.

סעיף 52 של חוק ניירות ערך עוסק בהגבלת השימוש במידע פנים, בנוגע לעסקאות בשוק המניות. החוק מגדיר מידע פנים - מידע על התפתחות בחברה, על שינוי במצבה, על התפתחות או שינוי צפויים, או מידע אחר על החברה, אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה.

על פניו, נראה שבפרשה האמורה לרמטכ"ל אכן היה מידע פנים בנוגע למשק הישראלי בכללותו (ולכן גם בנוגע לחברות ישראליות ספציפיות). ברגע מכירת תיק המניות, הרמטכ"ל ידע לפחות שני פרטי מידע משמעותיים שלא פורסמו עדיין בצורה רחבה:

  1. הרמטכ"ל היה חשוף למידע מפורט לגבי אירוע החטיפה, בשלב שבו הדיווחים בתקשורת היו עדיין מעורפלים.
  2. הרמטכ"ל הכיר את תוכניות המגירה של צה"ל לתגובה בעקבות אירוע חטיפה בגבול הצפון.

לכן, לרמטכ"ל היה מידע סביר שלפיו המשק הישראלי עומד בפני משבר זמני - מידע שלא היה פומבי באותו זמן. למעשה, סביר להניח שבעקבות מידע זה החליט למכור במהירות את תיק המניות שלו.

האם שימוש במידע פנים הוא בהכרח עבירה על חוק ניירות ערך? מתברר שלא.

החוק מגדיר איש פנים בחברה - מנהל, מנהל כללי, בעל מניות עיקרי בחברה או אדם אחר שמעמדו או תפקידו בחברה או קשריו עמה נתנו לו גישה למידע פנים (…), והסעיף המרכזי בחוק קובע: איש פנים בחברה העושה שימוש במידע פנים, דינו - מאסר חמש שנים או קנס בשיעור פי חמישה מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

אם כן, הרמטכ"ל לא ביצע עבירה פלילית אך ורק כיוון שהשימוש במידע פנים אסור בחוק על אנשי פנים בלבד (והרמטכ"ל, כמובן, אינו איש פנים של כל חברה שהיא הנסחרת בבורסה) - פרשנות דומה ניתן למצוא גם בידיעה שפורסמה ב-ynet.

האם מדובר בהבדל מהותי, או בפרט טכני בלבד? נראה שהאפשרות השניה היא הנכונה.

ב-11/6/2003, פרסמה רשות ניירות ערך הצעה להרחבת ההגדרה של עבירות מידע פנים בחוק ניירות ערך (הודעה לעיתונות, הצעה לתיקון חוק ניירות ערך). ההצעה היא לאסור גם שימוש במידע עדיף - מידע שאינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך, לרבות מידע פנים. לפי ההצעה, שימוש במידע עדיף יאסר על כל אדם (גם אם אינו מקושר לחברה מסויימת), כשהעונש המוצע זהה לעונש הקבוע בחוק המקורי.

אני ממליץ בחום על קריאת שלושת העמודים הראשונים בהצעה לתיקון החוק. הם כתובים בשפה פשוטה ובהירה, ומפרטים תרחישים דומים מאוד לפרשת תיק המניות של הרמטכ"ל:

גם מידע עובדתי, שטרם פורסם בציבור, שהינו באופיו כלכלי, כגון, מידע אודות מדד המחירים לצרכן, הטלת מס על רווחי הון, שינוי בשער הריבית וכד' עשוי להשפיע על שער ניירות ערך של חברה ספציפית ואף על השוק כולו. בדומה לכך, מידע המתייחס לענף/תחום מסוים בו פועלות מספר חברות אך אינו ספציפי לאף אחת מהן, עשוי להשפיע על שערי ניירות הערך של כל אחת מהן.

כל אלה לא נכנסים כיום להגדרת מידע פנים, אף על פי שההצדקה הקבועה בבסיס הגבלת השימוש במידע פנים, מתקיימת גם לגבי סוגי מידע אלה, שהרי המשתמש במידע משיג יתרון, שהשימוש בו אינו הוגן בשל אופן השגתו, מול שאר השחקנים בשוק, לעיתים תוך ניצול תפקידו או קשריו המאפשרים לו גישה למידע האמור.

למיטב הבנתי, ההצעה לתיקון החוק עוד לא התקבלה (אינני יודע אם היא עדיין בדיונים, או אם היא נדחתה ע"י הכנסת). במידה והתיקון המוצע היה נכנס כבר לתוקף, מצבו של הרמטכ"ל דן חלוץ היה חמור ביותר, ויתכן שאף היה נמצא בסכנת מאסר.

חלוקת החשבון ואפקט זייגרניק

ראשון, 13 באוגוסט 2006

לפני חודשיים, חבר שחזר מארה"ב סיפר לי על אירוע מעניין שראה במסעדת Smith & Wollensky במנהטן (מסעדת סטייקים ידועה, וגם יקרה למדי):

בשולחן לידו ישבו ארבעה אנשי עסקים ואכלו ארוחת צהריים. עם הגעת החשבון בסיום הארוחה, כל אחד הוציא את כרטיס האשראי שלו והניח אותו בסלסלת החשבון. המלצר הגיע, ולבקשת החבורה שלף באקראי את אחד מכרטיסי האשראי - והשתמש בו כדי לשלם את החשבון כולו.

ניסינו לחשוב ביחד מה עומד מאחורי שיטת התשלום הזו. כמובן, יכול להיות שמדובר במשחק או בהתערבות חד-פעמית, ולכן בהימור לכל דבר - ההנאה הנגרמת ממנו נובעת לכאורה מהמתח וההתרגשות שכרוכים בכל הימור.

אבל האם יש הגיון עמוק יותר בחלוקת החשבון בשיטה כזו? החבר הציע את התזה הבאה:

נניח שהחבורה יוצאת לאכול ביחד בכל יום. בשלב מסוים, הם הגיעו למסקנה שהם נהנים יותר מהארוחה כשכל אחד "מפנק את עצמו, ולא מתקמצן על הכסף" (למשל מזמין גם מנה ראשונה יקרה, קינוח בסיום הארוחה ומשקאות חריפים). אבל בפועל, כל אחד המשיך לעשות את השיקול הכלכלי הקר, והעדיף לחסוך.

הגרלת החשבון פותרת את הבעיה, כיוון שהיא מעודדת את כל אחד מהאנשים לצרוך יותר: ההגיון הוא שאם החשבון כולו מוגרל, בסיכוי גבוה (75%) האדם הבודד לא ישלם דבר - ולכן כל מנה נוספת שיזמין תהיה לכאורה "בחינם" (למעשה, משיקולי תוחלת, לאורך זמן כל מנה נוספת תעלה 25% ממחירה הרגיל).

ואכן, חוקרים ישראלים הראו בניסוי [2004] כי בחירת המנות במסעדה מושפעת מאוד מאופן חלוקת החשבון. הם בדקו קבוצות סועדים, והשוו בין שלוש דרכים לתשלום החשבון:

  1. החשבון משולם כולו ע"י מבצע הניסוי (גורם חיצוני לקבוצת הסועדים)
  2. החשבון מחולק שווה בשווה בין הסועדים
  3. כל סועד משלם את חלקו בחשבון

כצפוי, התוצאות הראו כי אנשים צורכים מנות רבות (ויקרות יותר) במקרה הראשון, מעט פחות במקרה השני ועוד פחות מכך במקרה השלישי. במילים אחרות: אנשים אכן נוטים להוציא יותר כסף כשהחשבון מתחלק בין כולם.

הניסוי אמנם לא בדק ישירות את ההשפעה של חלוקת החשבון בשיטת ההגרלה, אבל הגיוני לצפות שהיו מתקבלות תוצאות דומות לאלה שבמקרה מס' 2 (חלוקת החשבון שווה בשווה). זאת, כיוון שמשיקולי תוחלת שתי השיטות שקולות.

אוקי, אז לכאורה מצאנו הסבר הגיוני להגרלת החשבון… אבל משום מה, הרגשתי שהעסק עדיין לא פתור. הרי לא נראה סביר שההסבר לסיטואציה המתוארת (אנשי עסקים אמריקאים, מסעדת יוקרה במנהטן) נובע בסופו של דבר מכך שלאנשים המעורבים אכפת כל כך מהעלות הנוספת של עוד כמה מנות! ההסבר האחרון נראה לי יותר כמו תוצאת לואי של שיטת ההגרלה, ולא כמו המטרה המרכזית שלה. בשבוע שאחרי, עוד ניסיתי מדי פעם לחשוב על הנושא שוב - ללא תוצאות. ואז שכחתי מכל הסיפור.

חודש וחצי עברו, ולפתע, תוך כדי מקלחת לפני-יציאה אתמול — הבזיק לי בראש הסבר נוסף:

נניח שארבעת אנשי העסקים אכן יוצאים הרבה לארוחות צהריים משותפות, ושהם מזמינים בכל יום מנות שעלותן פחות או יותר דומה (ארוחה עסקית למשל, אם כי אני בספק שיש כזו בסמית' אנד וולנסקי :) במקרה זה, הדרך ההגיונית לשלם את החשבון (כדי לחסוך זמן ולא לסבך את המלצר עם מספר כרטיסי אשראי) היא בסבב - ז"א, בכל פעם אדם אחר ישלם את החשבון במלואו.

אבל לתשלום בשיטת הסבב יש שתי בעיות: ראשית, כפי שכבר ראינו במקרה מס' 1 בניסוי, אנשים נוטים לצרוך יותר כשהם אינם נדרשים לשלם על מה שצרכו (ולכן השיטה אינה הוגנת כלפי מי שתורו לשלם). שנית, ואפילו בעייתי יותר - שיטת הסבב הגיונית והוגנת רק אם ארבעת האנשים הנ"ל יוצאים כולם ביחד לארוחות צהריים רבות, רק אם לא מצטרפים אליהם אנשים נוספים, ורק אם לארוחות הצהריים בכל יום עלות דומה (מה שפוסל על הסף את החלפת המסעדה, למשל)!

תשלום החשבון בשיטת ההגרלה פותר בדיוק את שתי הבעיות האלה, ועדיין חוסך זמן וסיבוך ברגע התשלום. זאת כיוון ששוב, משיקולי תוחלת, ניתן להראות ששיטת ההגרלה הגיונית והוגנת גם אם בכל יום יוצאים אנשים שונים לארוחת הצהריים, ואפילו אם בכל יום מספר האנשים שונה!

ההסבר האחרון מעניין, כי הוא מראה שלשיטת ההגרלה יש גם צידוק כלכלי (יעילות), ולא רק צידוק פסיכולוגי (הנאה מעצם ההימור או מתופעת הלואי של הצריכה הגדולה יותר).

ולמה אני מספר את כל זה?

כי מעבר לניתוח הסיטואציה (שלדעתי מעניין בפני עצמו), יש כאן נקודה נוספת שדורשת התייחסות: העובדה שההסבר השני קפץ לי לראש לאחר שלא חשבתי על הבעיה במשך למעלה מחודש וחצי!

מתברר שמדובר בתופעה פסיכולוגית ידועה שמכונה אפקט זייגרניק (על שם הפסיכולוגית הסובייטית בלומה זייגרניק שגילתה אותו): אנשים נוטים לזכור טוב יותר מטלות שלא הושלמו עדיין (או שהופסקו באמצע), לעומת מטלות שהושלמו כבר - באופן בלתי מודע, כמובן. דרך אחרת להתייחס לתופעה, היא שהמוח ממשיך לבצע "עיבוד ברקע" על מטלות כאלה.

במאמר קלאסי [1927], זייגרניק הראתה שמלצרים זכרו מצוין את ההזמנות שקיבלו כל עוד הן לא סופקו עדיין לסועדים, אך מרגע שהזמנה סופקה לסועד (ולכן "הושלמה") - המלצרים נטו לשכוח אותה. זאת, באופן מפתיע, ללא תלות משמעותית במשך הזמן שעבר מאז קבלת ההזמנה.

(טענה רווחת היא שפרקי סיום עונה המסתיימים ב"קליף האנגר" מנצלים את התופעה כדי לגרום לצופי הטלויזיה לזכור את הסדרה עד לתחילת העונה הבאה)

בכל מקרה, המסקנה מבחינתי היא שאם הייתי מסתפק בהסבר המקורי להגרלת החשבון - ההסבר הנוסף לא היה עולה בראשי לעולם.