מה אם…? תאונות דרכים, מדליות וקורבנות אונס
ביום שישי שעבר ישבתי עם חברים בבוקובסקי בתל אביב. מתישהו, קצת לפני שתיים וחצי בלילה, החלטנו לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה. יצאנו לרחוב, ומיד נתקלנו במחזה מזעזע: באמצע הכביש היתה מכונית סיטרואן לבנה הפוכה לגמרי, ומסביבה התקהלות של אנשים נרגשים.
מתברר שרגע לפני כן, התרחשה במקום תאונה.
מה בדיוק קרה שם, אני לא יודע. את התאונה עצמה לא ראיתי, כך שהידע שלי מבוסס על שברי דברים של האנשים שהיו ברחוב.
נראה היה שמוסכם על כולם שנהג הסיטרואן נכנס לצומת באור אדום, וזיהה ברגע האחרון מכונית שהגיעה מהרחוב המצטלב. בשלב זה, הנהג שבר במהירות את ההגה ימינה, עלה על המדרכה והתהפך (המדרכה בחלק הזה של דיזנגוף היא מהמדרכות הגבוהות בצורת חצי-סהר, שמגוננות על אדנית פרחים). באופן מפתיע, המכונית ההפוכה נשארה במצב טוב יחסית, ללא הרס משמעותי נראה לעין - למעט העובדה שהיתה מונחת על הכביש כשגלגליה לכיוון מעלה. המכונית השניה יצאה ללא פגע.
עד שהגענו, נהג הסיטרואן - הנוסע היחיד באוטו - הספיק כבר לצאת מהמכונית. ניידת המשטרה והאמבולנס שהגיעו תוך דקות בודדות, כבר מצאו אותו יושב על שפת המדרכה עם מבט המום משהו. בסופו של דבר, התאונה הסתיימה ללא נפגעים.
ואז התחילה המנטרה. בהתחלה בלחישות בין חברים, ומהר מאוד בדיון גלוי בין כולם:
"איזה מזל! היה יכול להיות הרבה יותר גרוע…".
ההתייחסות למצב של תאונה ללא נפגעים כאל מזל, היא דוגמא קלאסית למה שמכונה בפסיכולוגיה counterfactual thinking - הנטיה שלנו להשוות את המצב הקיים במציאות למצב היפותטי, שהיה לכאורה מתקיים לו רק משהו מסויים בעבר היה שונה. טריויאלי? ממש לא. למעשה, זוהי תופעה פסיכולוגית מרתקת, עם השלכות מרחיקות לכת על חיי היום יום של כל אחד מאיתנו.
דוגמא מעניינת למשמעות העמוקה של התופעה ניתן למצוא במחקר של פרופ' תומס גילוביץ' מאוניברסיטת Cornell. גילוביץ' העלה את השאלה הבאה [1995]: מבין העומדים על פודיום המנצחים באולימפיאדה, מי שמח יותר - זוכי מדליית הארד, או זוכי מדליית הכסף?
כדי לענות על השאלה, החוקרים "גזרו" פרצופים של זוכי מדליות כסף וארד מתמונות פודיום של אולימפיאדת ברצלונה 1992 (בדומה לתמונות למעלה), וביקשו מאנשים לדרג את רמת השמחה שלהם. באופן מפתיע, התוצאות הראו שזוכי מדליות הארד (!) שמחים יותר באופן מובהק. במילים אחרות, המחקר מתאר סיטואציה שבה האנשים שמצבם האובייקטיבי טוב יותר - מרגישים רע יותר!
ההסבר הוא, כאמור, counterfactual thinking, כשהשוני ברמת השמחה מוסבר ע"י השוני במצב ההיפותטי שמולו מושווה המצב הנוכחי. זוכה מדליית הכסף עשוי לחשוב: "עוד טיפה מזל, והייתי זוכה במדליית הזהב!". לעומתו, זוכה מדליית הארד עשוי לחשוב: "קצת פחות מזל, ולא הייתי כאן בכלל!". התוצאה היא אכזבה של הראשון, לעומת שמחה של האחרון.
אבל מתי בכלל יתרחש counterfactual thinking, ומול איזה מצב היפותטי תתבצע ההשוואה? מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים העלו מספר קריטריונים ששקלולם קובע את התשובה, וביניהם-
- קרבה - ככל שהמצב ההיפותטי נתפס כקרוב יותר למצב האמיתי (מבחינת סבירות), גדל הסיכוי שתתבצע ביניהם השוואה. דוגמא אמיתית: לפני שנה, אחד מחבריי ניחש 15 (מתוך 16) משחקים בטוטו, וזכה בכמה עשרות אלפי שקלים. קשה לתאר את עומק הדיכאון שהוא הפגין בערב בו נודע לו על הזכיה, בייחוד לאור העובדה שהפרס הראשון באותו שבוע (בו לא זכה איש!) עמד על כמה עשרות מליוני שקלים. אני זוכר אותו אומר לי ש"אם רק היה מסמן X במקום 1 על איזה משחק בליגה הארצית…".
- חוסר שגרתיות - במקרה בו המצב האמיתי נגרם בעקבות פעולה שאינה שגרתית (ז"א נגרם בעקבות פעולה יוצאת דופן), גדל הסיכוי שתתבצע השוואה מול מצב היפותטי בו הפעולה השגרתית היתה מתבצעת כרגיל. לדוגמא: אדם שרגיל לנסוע לעבודה דרך כביש מסויים נוסע באופן חד פעמי דרך כביש אחר, ומבצע תאונה. במקרה זה, סביר שתעלה בו מחשבה בסגנון "אם רק הייתי נוסע בכביש הרגיל…"
- שליטה - ככל שהאפשרות להשפיע על המצב האמיתי נתפסת (בדיעבד) כגדולה יותר, גדל הסיכוי שתתבצע השוואה מול מצב היפותטי כלשהו. למשל, בדוגמא האחרונה סביר יותר שנהג הרכב יבצע counterfactual thinking אם הוא מאמין שבחירת הכביש היתה שלו, לעומת אם הוא מאמין שנכפתה עליו ע"י גורם חיצוני (למשל אם הכביש הרגיל היה פקוק במיוחד).
- פעולה - בטווח הקצר, יש נטיה להתחרט יותר על פעולות שגרמו (בדיעבד) לבעיות, מאשר על חוסר-פעולה שגרמה לתוצאות דומות. בטווח הארוך, האפקט מתהפך.
הבנת ההשפעה של הגורמים הנ"ל שופכת אור על תופעות רבות, למשל - מדוע קורבנות אונס נוטות לעיתים קרובות להרגיש אשמה וחרטה, למרות שבבירור אירוע האונס לא קרה "בגללן".
לדוגמא, מחקר [2003] שבדק קורבנות אונס גילה שהן נטו יותר להרגיש אשמה (בדיעבד) במקרים בהם האונס התרחש בעקבות אירוע לא שגרתי (למשל יציאה לפאב שאינו הפאב הרגיל). מחקר אחר [1995] הראה שהקריטריונים למעלה משפיעים גם על מידת האשמה שאנשים חיצוניים מטילים על הנאנסת, ואפילו על העונש שהיו גוזרים על האנס. למשל, במידה ואירוע האונס התרחש לאחר פעולה לא שגרתית של הנאנסת, הנבדקים נטו לגזור עליו עונש קל יותר.
לקריאה נוספת: מאמר המסכם את המחקרים המרכזיים והתיאוריה הענפה בנושא [1997].
ראשון, 10 בדצמבר 2006 בשעה 20:40
נקודות מעניינות מאוד אך האם לא הסיבות המרכזיות אשר הגורמת לניתוח מצב בניגוד לעובדות הן בעיקר נגזרות מהאופי האישי,
כלומר האם אתה מסוג האנשים שמסתכלים על חצי הכוס הריקה או המלאה?
האם אתה מסוג האנשים שלוקח אחריות על מעשיך או רגיל לחפש אשמים?
ראשון, 10 בדצמבר 2006 בשעה 22:16
רן:
הטענה הבסיסית של הפסיכולוגיה החברתית היא שההתנהגות שלנו (וברמה בסיסית יותר, גם הדרך בה אנחנו תופסים את המציאות) מושפעת מאוד מהסיטואציה, בעוד האופי הייחודי של כל אחד משחק תפקיד שולי יותר מכפי שמקובל לחשוב.
בהקשר דומה, ראה גם את הפוסט על טעות הייחוס הבסיסית.
בתשובה לשאלתך, אני לא מכיר מחקרים שבהם נבדק הקשר בין counterfactual thinking לבין תכונות אופי שונות (ובפרט אופטימיות וייחוס פנימי-חיצוני), אבל זה בהחלט נשמע לי כמו כיוון מעניין.
לעומת זאת, כן נעשו מחקרים שבדקו את ההשפעה של counterfactual thinking על אנשים שונים. למשל במחקר מסויים [1997] בחנו נבדקים במטלה כלשהי, ושיקרו להם לגבי הביצועים שלהם. לחלק מהנבדקים נאמר - באקראי - שביצעו את המטלה היטב (וכתוצאה נוצרה אצלהם חוויה של "חוללות עצמית" גבוהה בקשר למטלה), ולשאר נאמר שהביצוע שלהם היה ברמה נמוכה (ובהתאם, נוצרה אצלם חוויה של "חוללות עצמית" נמוכה). מאוחר יותר, הנבדקים התבקשו לחשוב על "מה היה קורה אם…" בכיוון חיובי או שלילי. למשל: "אם הייתי ישן יותר בלילה, הייתי מצליח יותר" (חיובי) או "אם הייתי ישן פחות, הייתי מצליח עוד פחות" (שלילי). החוקרים גילו שאלה עם החוללות העצמית הנמוכה הרגישו רע יותר מהנבדקים האחרים, אך רק בעקבות counterfactual thinking בכיוון החיובי. (מסובך קצת, אני יודע :)
שני, 11 בדצמבר 2006 בשעה 14:33
מרתק!
אני תמיד נזכר בטעויות הייחוס האלה כאשר אני קורה טוקבקים באתרי חדשות.
שני, 11 בדצמבר 2006 בשעה 15:59
וואו.
שלישי, 12 בדצמבר 2006 בשעה 16:57
[…] רוצים לדעת מי משלושת הזוכים שמח יותר? רוצים לקרוא על שאר המקרים בהם נתקלים בחשיבה שכנגד העובדות? אתם מוזמנים לקרוא הכל בפוסט שלו. […]
שלישי, 12 בדצמבר 2006 בשעה 22:49
הנטייה הזו מזכירה לי תגובה של אנשים דתיים/חרדים שנראית דומה אבל נובעת ממקור אחר.
היו לא מעט מקרים של דתיים שנקלאו לאירוע של פיגוע או תאונה או אסון דומה ונפגעו בצורה מתונה יחסית (או לפחות לא נהרגו). בכלי התקשורת הופיעו לא פעם ציטוטים של אנשים כאילו שאמרו שאלוהים עשה נס כך שהם/יקיריהם נפגעו בצורה קלה יחסית לעוצמת האסון ו/או יחסית לנפגעים (והרוגים) האחרים.
לא פעם מתחשק לי לנער אדם כזה בצווארון (באופן וירטואלי) ולשאול אותו למה האלוהים שלו לא עשה נס שימנע את האסון לחלוטין.
לדעתי חלק מהם מודעים גם לטיעון כנ"ל. התשובה שלהם היא שבני התמותה לא תמיד יכולים להבין את שיקולי האל - "במופלא ממך אל תחקור".
רביעי, 13 בדצמבר 2006 בשעה 2:10
מנגו: מעניין מאוד.
זה מתקשר לי ברמה מסויימת עם תופעת "העולם הצודק" - הנטיה להאמין ש"באופן כללי אנשים מקבלים את מה שמגיע להם". בשני המקרים, פועל מנגנון שעוזר לאנשים להתמודד עם חוסר היציבות והמקריות הנוראית שיש במציאות. אלוהים או קארמה, קל יותר להאמין שיש איזשהו גורם מארגן מאחורי כל מה שקורה.
והערת צד: המשפט המלא (באדיבות ויקיפדיה) הוא "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור. במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" (בן סירא). משפט יפה מאוד, לדעתי.
רביעי, 13 בדצמבר 2006 בשעה 12:55
מקסים. נהנתי לקרוא. וגם קצת התגעגעתי מאז הפוסט האחרון.
השאלה המעניינית, בהקשר של התאונה ובכלל, זה האם יש קו תיאורטי שבו המזל היה הופך לחוסר-מזל גם אם ניתן היה לבצע השוואה למשהו גרוע יותר. כלומר, גם אם הבן אדם היה נפצע קלות, עדיין היה יכול לומר שבאופן יחסי היה פה מזל. גם אם, נניח, הוא היה נפצע קשה, אבל רגע לפני זה עברו במקום חבורת ילדים ענקית בני 10, שבמזל הוא פספס… עדיין היה אפשר להתייחס אל זה ככה. האם ישנו קו תיאורטי שחוצה את ההשוואה?
שני, 18 בדצמבר 2006 בשעה 15:58
התגעגעתי לפוסטים שלך!
אתה יודע משהו על הקשר בין הנטייה להאשמה עצמית, וה"מה עשיתי/לא עשיתי" לבין הכוון של הcounterfactual thinking (חיובי או שלילי)? בפוסט דיברת על ההשפעה של הזמן, לדעתי זה אחד הנושאים היותר מעניינים שניתן לחקור.
* מזל טוב לשינוי הצבע, אני מקווה שמתישהו יגיע צבע מנגה צהוב-כתום :)
שני, 18 בדצמבר 2006 בשעה 16:28
טוב שחזרת לכתוב !!!
דוגמא מצויינת לאלון :
" אני זוכר שבאתי לבי"ח לבקר חייל שלי שקיבל כדור מטווח אפס בהתקלות ובמזל רק נפצע ברגל ואמרתי לאמא שלו שעמדה שם המומה בלי שום בושה שהיא צריכה להיות מאושרת כי זה נגמר במזל גדול , אתה קולט , אמא צריכה לשמוח שמוציאים לבן שלה כדור קלצ' מהרגל ורסיסים מהעצם" (קטע ממכתב)
אני חושב שיש קשר ישיר בין חומרת המצב הכי "קרוב" למציאות לבין ההתייחסות למציאות ,
לדוגמא אם אותו בחור היה נוהג קרוב למדרכה ושובר את המראה הוא בטח היה מתעצבן על חוסר המזל שלו מכיוון שהמקרה הקרוב הוא לא תאונה בכלל, לעומת זאת ההתהפכות ללא פציעה קרובה יותר להתהפכות עם פציעה ובהתאם לזה התגובה
ולדני , דף "האגודה" מעולה !!
שלישי, 19 בדצמבר 2006 בשעה 2:11
אלון:
אם אני מבין אותך נכון, אתה בעצם שואל האם הפונקציה הזאת שיש לכל אחד מאיתנו - שמקבלת את המצב הנוכחי ואומרת לנו מה אנחנו אמורים להרגיש לגביו - היא רציפה או שיש בה "קפיצות". ז"א, בהינתן רצף של מצבים שבקיצוניות אחת שלו הפונקציה תחזיר "איזה באסה" ובקיצוניות השניה "איזה מזל!" השאלה היא מה יקרה באמצע - האם אפשר יהיה למצוא שני מצבים כמעט זהים שבכל אחד מהם נקבל תחושה הפוכה?
אין לי תשובה טובה לזה. התחושה האישית שלי היא שדוקא כן מדובר בפונקציה רציפה, ובמקרה של רצף מצבים כזה תהיה בהכרח נקודת ביניים כלשהי שבה לא נרגיש "מזל" ולא "באסה". אז מה כן נרגיש בנקודה הזו? אפשרות אחת היא שלא נרגיש כלום - למשל כמו שבדיוק עכשיו אין איזה מצב אלטרנטיבי מיוחד שאתה משווה את המציאות אליו. אפשרות שניה היא שנרגיש בלבול מוחלט, ולא נוכל להחליט האם המצב האלטרנטיבי טוב יותר או פחות.
פה רושמים שם:
אין לי ידע נוסף על הקשר שתיארת, וגם לדעתי ההשפעה של הזמן מעניינת מאוד בהקשר הזה.
עוד נושא שנראה לי פתאום מעניין למחקר (גם אותו אני לא מכיר בכלל), הוא מצב שבו נכפה "שינוי כיוון" על מי שמבצע counterfactual thinking. דוגמא קיצונית היא הסיפור של יוני (האם בסיפור עוברת מ-"איזה מזל רע" ל-"איזה מזל, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע"), אבל אפשר למצוא גם דוגמאות יומיומיות יותר, למשל בהקשר של פקקי תנועה.
שני, 22 בינואר 2007 בשעה 12:47
זאת לא תגובה!
(כי רק רציתי להגיד שיש המון קוראים (וקוראות) שקוראים אותכם, נהנים עד עומק, ולא מגיבים.
אז שתדעו שיש לכם הרבה יותר קוראים ממה שנראה.
וטוב שסוף סוף חזרת (וגם המטקבקים, שהפכו את הפוסטים ואת התייחסותי לגוף שני רבים).
ואגב, לגבי הפתגם "במופלא ממך" וגו'. תודה. אדפיס גם אדפיס בפונט גדול ומודגש ואשנן.
שלישי, 23 בינואר 2007 בשעה 1:14
אלמונימית1:
כיף לשמוע! תודה בשמי ובשם המטקבקים ;)
שני, 29 בינואר 2007 בשעה 17:27
מצטרף למברכים על שובך לכתוב. קראתי בזמנו מאמר [2004] בו הודגם כי החשיבה הקאונטר-פקטואלית מאפיינת גם את חלומותינו. נחמד…. אני מצרף קישור (סיכוי לא קטן שקובץ ה- PDF דורש מנוי אוניברסיטאי)
שישי, 09 בפברואר 2007 בשעה 22:26
מוזר, זה תמיד קורה לי במבחנים אמריקאים. "אם רק הייתי מסמנת בעיגול תשובה אחרת…" בעע.
העניין הוא שבמבחן, לא יכול להיות יותר גרוע, כי טכנית - את מה שאתה יודע, אתה יודע. אז ענית נכון על מה שענית, ומשם בחרת בין ההתלבטויות (שתמיד מכילות את התשובה הנכונה…).
אז נראה לי שבמקרה הזה, זה לגיטימי להתבכיין. :D
שבת, 26 בינואר 2008 בשעה 8:42
היי לך,
קוראת קבועה שלך שנהנית לאללה כל פעם מחדש… והנה פתאם צריכה את עזרתך.
אודה לך באם תפנה אלי במייל.
בתודה,
דינה
שני, 07 בדצמבר 2009 בשעה 21:03
הפסקתי לקנות עיתונים.
הבלוג הזה מספק חומר קריאה איכותי ומרתק שחבל.
ולחשוב שהגאון שכותב אותו הוא בן 28, כלומר בגיל שלי בערך. למה אני לא יודע את כל מה שאתה יודע? אה?
אין צדק.
רביעי, 06 בינואר 2010 בשעה 21:14
[…] רוצים לדעת מי משלושת הזוכים שמח יותר? רוצים לקרוא על שאר המקרים בהם נתקלים בחשיבה שכנגד העובדות? אתם מוזמנים לקרוא הכל בפוסט מה אם…? תאונות דרכים, מדליות וקורבנות אונס. […]
שלישי, 26 באוקטובר 2010 בשעה 9:27
גיליתי את הבלוג הזה קצת מאוחר,
אתה עדיין קיים? כותב בו לפעמים? מקבל תגובות? מגיב עליהן?
מתעסק בחקר פסיכולוגי כזה או אחר עדיין?
בנוגע למה שקראת "שינוי כיוון" - מכיוון שאני בא מתחום של NLP
וב NLP קידדו את השפה של המיינד,
א. אפשר להראות כיצד בדיוק האדם מקודד את החוויות שלו, (בתמונות, בקולות ובתחושות)
ב. אפשר לעשות שינוי כיוון - נקרא Reframing ולחבר אותו לתמונה שבצד השני של מה שקראת לו הרצף.
ג. אפשר למפות את הרצף.
ד. זמן נתפס אצלנו בצורה מרחבית ובד"כ ככל שהזמן עובר, התמונות מתרחקות על איזשהו קו-זמן דמיוני - ניתן למיפוי גם כן.
נהנתי מאוד מהפוסט הזה, והשאלה שלי היא:
האם מעבר לצפיה בתופעה יש איזה שהוא מחקר על כיצד אפשר "להשתמש" בה?
מיקי