דיסוננס קוגניטיבי

כקורא נלהב של טוקבקים ב-ynet, אני נתקל באופן קבוע בבעיה: כתבות העוסקות בנושאים שנויים במחלוקת זוכות לכמות אדירה של תגובות, לעיתים כמה מאות ובמקרים קיצוניים אף אלפים.

קריאת כמות כזו של תגובות אינה אפשרית במגבלות זמן סבירות, מה גם שרובן המוחלט של התגובות הוא זבל, וקריאתן פשוט מבזבזת את זמנו של הקורא. לכן, נדרש מנגנון שיזהה את התגובות הערכיות ביותר (ערכיות במובן בעלות ערך, ז"א התגובות ששוות קריאה), ויסמן אותן עבור הקוראים. בהמשך, אציג גישה מעניינת למנגנון כזה, שאכנה SMARTCHA.

ראשית, יש להגדיר מה הופך תגובה לערכית, ובפרט האם מדובר במדד אובייקטיבי. האם יתכן שתגובה מסויימת תחשב שוות קריאה בעיני, ובזבוז זמן בעיני אדם אחר? כנראה שכן. למרות זאת, מדובר לדעתי במדד שהוא במהותו אובייקטיבי או לפחות דומה מאוד אצל אנשים שונים, ובסופו של דבר תגובה ערכית תחשב לכזו בעיני רוב האנשים.

מציאת התגובות הערכיות, אם כן, היא לכאורה בעיה קלאסית לפתרון בעזרת חוכמת ההמונים: נבקש מאנשים לדרג את התגובות שהם קוראים, ונניח כי התגובות שיקבלו את הדירוג הממוצע הגבוה ביותר הן הערכיות ביותר. מאוחר יותר, נסמן את התגובות המומלצות בצורה בולטת.

ואכן, נראה שכך בדיוק פועל מנגנון המלצת התגובות ב-ynet. הקורא יכול לדרג כל תגובה, ולמעשה לבחור בין שני דירוגים אפשריים: "מומלץ" או לא. האתר סופר את מספר ההמלצות שקיבלה כל תגובה, וברגע שהוא עובר סף מסויים, כותרת התגובה מודגשת.

לגישה זו כמה בעיות מהותיות:

1. הטיה חזקה לטובת התגובות הראשונות, שמטבע הדברים זוכות למספר הקוראים הגדול ביותר (טענה זו ניתנת כמובן להוכחה סטטיסטית).
2. הטיה הנובעת מכך שלא כל הקוראים משתמשים במנגנון הדירוג: אם לקוראים שנוטים יותר לדרג תגובות יש במקרה גם העדפות תוכן משותפות (למשל חיבה לבדיחות סטייל "כנסו… עכשיו תצאו!", או אפילו העדפות פוליטיות דומות), המנגנון כולו קורס.
3. פרק זמן ארוך יחסית מרגע שתגובה עולה לאתר, ועד שתסומן כמומלצת.
4. כמעט בלתי אפשרי להגן על המערכת מהטיה ע"י גורמים בעלי אינטרס שמעוניינים לקדם תגובות מסויימות. גורמים כאלה יכולים להיות חברות מסחריות, מפלגות, ואפילו מיזמים כמו giyus.org. דוגמא מוכרת (מתחום אחר דוקא) היא פרשת הזיופים בכוכב נולד 3.

חלק מהבעיות ניתנות לפתרון: בעיה 1, למשל, נפתרת מיידית אם סדר התגובות נקבע בכל פעם מחדש באקראי (במחיר של שבירת הרצף של תגובות לתגובות: "34 - אתה אדיוט!"). אבל באופן כללי מדובר בבעיות אינהרנטיות של השיטה, ולכן קשה מאוד להתגבר עליהן. בפועל, ניתן לראות שמנגנון ההמלצות של ynet משיג תוצאות בינוניות ביותר.

אציע כעת דרך אלטרנטיבית לסימון תגובות ערכיות, תחת ההנחה שיש קשר חזק בין אינטליגנציית המגיב לערכיות התגובה. בפרט, ההנחה היא שככל שהמגיב אינטליגנטי יותר, כך סביר יותר שהתגובה תהיה ערכית. בעיית סימון התגובות הערכיות מצטמצמת, אם כן, לשאלה כיצד ניתן לזהות באופן אוטומטי את המגיבים האינטליגנטים ביותר.

את הפתרון אני מכנה SMARTCHA, והוא שילוב של שאלות ממבחני IQ עם מערכת CAPTCHA.

CAPTCHA היא שיטה שפותחה באוניברסיטת קרנגי מלון, במטרה לזהות בצורה אוטומטית האם משתמש במערכת הוא אדם או מחשב (מדובר במעין מבחן טיורינג מהיר ואוטומטי). השימוש העיקרי בשיטה הוא וידוא שפתיחת חשבון דואר (ב-gmail, למשל) מתבצעת ע"י אדם, כדי למנוע ממערכות אוטומטיות לפתוח חשבונות דואר רבים שאח"כ ישמשו לשליחת ספאם.

השיטה מבוססת על הצגת תמונה מעוותת של טקסט שניתנת לזיהוי בקלות יחסית ע"י אדם אך לא ע"י מחשב, והמשתמש נדרש להקליד את הטקסט מחדש כדי להוכיח שהוא אנושי. לדוגמא, התמונה הבאה מקודדת את הטקסט smwm:

מבחני IQ הם מבחנים המודדים אינטליגנציה. קיימים סוגים רבים של מבחנים ושל שאלות, ואני אתמקד בסוג אחד של שאלות שמתאים במיוחד ליישום במערכת דמוית CAPTCHA: שאלות Matrix Reasoning מתוך מבחן האינטליגנציה של וקסלר.

בשאלת Matrix Reasoning מוצגת מטריצת ריבועים שבה ריבוע אחד חסר. המטרה היא לזהות את החוקיות הפנימית במטריצה, ולסמן את הריבוע החסר מתוך מספר אפשרויות. לדוגמא:

נראה קל? לא בהכרח. הנה דוגמא קשה יותר מתוך מבחן הדוגמא של מכון נועם:

SMARTCHA, כאמור, היא שילוב של שתי השיטות: עם שליחת התגובה, תוצג למגיב שאלת Matrix Reasoning, וינתן לו פרק זמן מוגבל (נניח דקה) לענות עליה. במידה והמשתמש ענה נכון, המערכת תסמן את התגובה כ"אינטליגנטית פוטנציאלית". היתרון בשימוש דוקא בשאלות מסוג Matrix Reasoning הוא שהן ניתנות לייצור אוטומטי ע"י מחשב (בדיוק כמו שאלות CAPTCHA).

אני מאמין שבחירה נכונה של שאלות תאפשר לזהות אחוזון אינטליגנציה לפי בחירתנו. ז"א, רמת שאלות מסויימת תזהה את 10% האינטליגנטים ביותר באוכלוסיה, רמת שאלות אחרת תזהה את 20% האינטליגנטים ביותר וכו'. שיפור לשיטה יהיה לזכור את תוצאות העבר של כל משתמש ואת פרק הזמן שנדרש לו להגיע לתשובה הנכונה בכל פעם, וכך להגיע להערכה מדוייקת יותר של האינטליגנציה שלו.

חשוב להדגיש ששאלות Matrix Reasoning אינן מדד יחיד לאינטליגנציה, ויתכן שאדם אינטליגנטי למדי יתקשה לפתור דוקא שאלות מסוג זה. יחד עם זאת, מדובר במדד אינטליגנציה טוב יחסית, ואף כזה שאינו תלוי תרבות.

כאלטרנטיבה, ניתן להציג בפני המגיב שאלה אמריקאית העוסקת בתחום הכתבה עליה הוא מגיב (מחשבים, בישול וכו'). ההנחה כאן היא שיש קשר חזק בין מידת ההכרות של המגיב את נושא התגובה לבין ערכיות התגובה. בעיות: קושי לחבר את השאלות אוטומטית, תלוי תרבות (שפה, למשל), קושי ליישום בתחומי ידע שאינם ממוקדים (פוליטיקה, מוסר וערכים, יחסים בינו לבינה).

לסיכום, תיארתי שיטה אוטומטית לזיהוי תגובות של טוקבקיסטים אינטליגנטים, שאינה מבוססת על שקלול המלצות של גולשים אחרים. כמובן, גם לשיטה הזו יש בעיות, ובודאי לא מובטח שתמליץ תמיד על התגובות הערכיות ביותר. למרות זאת, אני מאמין שיש לה פוטנציאל רב להגיע לתוצאות טובות, והייתי שמח לראות שילוב של שיטת ההמלצות של ynet עם השיטה שלי.

פלאגין לוורדפרס, מישהו? :)

בפוסט הקודם תיארתי את הקשר בין גיוס ליחידות קרביות לבין סוג היישוב שבו אתה גר. ספציפית, הראיתי שביישובים כפריים שיעור הגיוס הקרבי גבוה מאוד בהשוואה ליישובים עירוניים.

בסוף הפוסט, הזהרתי כי סביר שהקשר מבטא מתאם מזויף. חשוב להבין שהכוונה היא לא שהקשר אינו קיים במציאות (מובהקות סטטיסטית מבטיחה לנו שהקשר אמיתי וקיים), אלא רק שמדובר בסימפטום של תופעה עמוקה יותר. בזמנו, חשבתי שניתן יהיה לרדת לשורש העניין רק בעזרת נתונים נוספים, שאינם פומביים.

מתברר שטעיתי. בחינה נוספת של אותם נתונים מאפשרת לזהות קשר עמוק יותר, כפי שניתן לראות בגרף הבא:

מבחן חי בריבוע לטיב התאמה מאשר שלא מדובר בהבדל מקרי אלא בהבדל מובהק סטטיסטית ברמת בטחון קרובה לודאית (p < 10^-14). ניתוח שאריות מתוקננות מראה כי אכן ברמת בטחון גבוהה, ביישובים קטנים שיעור ההרוגים גבוה מהצפוי (p < 10^-14) וביישובים גדולים שיעור ההרוגים נמוך מהצפוי (p < 0.05). ביישובים בינוניים שיעור ההרוגים גבוה מעט מהצפוי, אך ברמה שאינה מובהקת סטטיסטית.

במילים פשוטות: ככל שהיישוב בו אתה גר קטן יותר, גדלים סיכוייך להתגייס לשירות קרבי. מעניין לציין שהתופעה חזקה מאוד כשמשווים בין קטגוריות היישובים שציינתי למעלה, אך כמעט ואינה קיימת כשמשווים בין שני יישובים גדולים (ז"א, אין הבדל מהותי בין יישוב של 50,000 איש, ליישוב של 250,000 איש). יתכן שהסיבה לכך היא מיעוט הנתונים שאינו מאפשר מובהקות סטטיסטית, אך תחושת הבטן שלי היא שמדובר פשוט בסף קריטי, שמעבר לו גודל היישוב כבר לא משחק תפקיד.

אם כן, מדוע מדובר בתופעה עמוקה יותר מזו שתיארתי בפוסט הקודם?

הסיבה היא שרובם המוחלט של היישובים הקטנים הם יישובים כפריים, ורובם המוחלט של היישובים הגדולים הם יישובים עירוניים. למעשה, אם מתמקדים אך ורק בקטגוריית היישובים הבינוניים (המכילה כמות שווה, פחות או יותר, של יישובים כפריים ועירוניים), מתברר כי דוקא ביישובים העירוניים שיעור ההרוגים גבוה מעט מהצפוי, וביישובים הכפריים שיעור ההרוגים נמוך מעט מהצפוי (אך ההבדל אינו מובהק סטטיסטית).

אם כן, האלוף שטרן צדק כשטען שהשכול במלחמת לבנון לא התחלק בצורה שווה באוכלוסייה, אך טעה בקשר לסיבה: הגורם הבסיסי אינו החינוך השונה שמקבל נער עירוני לעומת נער קיבוצניק, כיוון שכשגודל היישוב דומה - נראה שביישובים כפריים וביישובים עירוניים שיעורי גיוס קרבי דומים. כדוגמא הפוכה לטענתו של שטרן ניתן להביא את היישוב העירוני עומר שמנה 5,995 תושבים בשנת 2004 - שיאן כל הפרמטרים לפי נתוני צה"ל (שיעור גיוס: 92%; שיעור גיוס קרבי: 75%). כמובן, דוגמא ספציפית אחת אינה מספיקה כדי להפריך תיאוריה סטטיסטית, אך במקרה זה כבר ראינו שתיאוריית שטרן אינה עולה בקנה אחד עם הנתונים.

ולכן, בשורה התחתונה: קיים קשר בין גודל היישוב לשיעור הגיוס הקרבי, אך לא נראה כי עובדת היותו של היישוב עירוני או כפרי משחקת תפקיד משמעותי. בתיאוריה, את המסקנה האחרונה ניתן להוכיח בעזרת מתאם חלקי. בפועל, מיעוט הנתונים לא יאפשר מובהקות סטטיסטית.

אך כיצד יכול גודל היישוב כשלעצמו להשפיע על שיעור הגיוס הקרבי?

מחקר של ד"ר פטרישיה פאנק, כלכלנית שוויצרית מ-Stockholm School of Economics, מציע תיאוריה מעניינת:

המחקר [2005] עסק בשיעור ההצבעה בבחירות בשוויץ, לאורך העשור וחצי האחרונים. מתברר שהחל משנת 1994, אחד הקנטונים בשוויץ מאפשר לבוחרים להצביע באמצעות הדואר. ההצבעה בדואר היא אופציונלית, ז"א הבוחר יכול להחליט האם להגיע לקלפי ולהצביע כרגיל, או לשלוח את הצבעתו בדואר.

לכאורה, הגיוני לצפות ששיעור ההצבעה בקנטון זה יגדל, כיוון שלבוחר הפוטנציאלי קל יותר להצביע (אין לו צורך לצאת מהבית במיוחד, לעמוד בתור לקלפי וכו'). במקרה הגרוע, היינו מצפים ששיעור ההצבעה ישאר ללא שינוי. אך במציאות, באופן מדהים, שיעור ההצבעה רק ירד, כשהירידה המשמעותית ביותר היתה דוקא בקהילות קטנות!

וההסבר? החוקרת טוענת כי ההחלטה האם להצביע בבחירות מושפעת מאוד מנורמות חברתיות: הצבעה בבחירות נחשבת חיובית, וכתוצאה מכך אנשים מעוניינים שהסובבים אותם ידעו שהלכו להצביע בבחירות. כל עוד ההצבעה בבחירות היתה בקלפי בלבד, חלק מהאנשים הלכו להצביע ולו רק בשביל שיראו אותם מצביעים. ברגע שהצבעה באמצעות הדואר הפכה לאופציה, לאנשים אלה לא היתה יותר סיבה להצביע בכלל. הרי בכל מקרה, תמיד יתכן שהצביעו בדואר…

לטענת החוקרת, תופעה זו השפיעה במיוחד על קהילות קטנות משתי סיבות: ראשית, הפרטים בקהילות אלה מושפעים יותר מדעתם של הסובבים אותם. שנית, בקהילות אלה המידע על הפרטים בקהילה זורם בצורה חופשית יותר (דרך רכילות, למשל). לכן, בקהילות קטנות "הרווח היחסי" בלהראות בקלפי היה גבוה יותר, ובפרט גם ההשפעה של העלמותו היתה גדולה יותר.

ובחזרה לנושא המרכזי: מדוע בקהילות קטנות בישראל שיעור גיוס קרבי גבוה יותר?

יתכן שאחד הגורמים הוא שגיוס לצה"ל בכלל וליחידה קרבית בפרט, עדיין מהווה נורמה חיובית בחברה הישראלית. במקרה זה, הגיוני שבקהילות קטנות בהן כולם מכירים את כולם, "הרווח היחסי" של גיוס ליחידה קרבית יהיה גדול יותר, ו"העונש" על השתמטות, או לחילופין גיוס ליחידה לא קרבית, יהיה גם הוא גדול יותר.

בפשטות, קל יותר להשתמט כשאינך צריך לפגוש את חבריך לשכבה בכל סופ"ש, במכולת השכונתית.

אלוף אלעזר שטרן - ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל - טען בחודש שעבר כי השכול במלחמת לבנון לא התחלק בצורה שווה באוכלוסיה, וכי "אין שכול בתל אביב".

האמירה זכתה לביקורת ציבורית כה נוקבת, עד שהאלוף נאלץ לחשוף לראשונה מעט מנתוני הגיוס הרשמיים של צה"ל, אך ורק כדי לגבות את טענתו. הנתונים פורסמו במוסף השבת של ידיעות אחרונות (1/9/2006), ועולה מהם כי אכן בתל אביב הן שיעור הגיוס לצה"ל והן שיעור הגיוס לשירות קרבי מקרב כלל המתגייסים נמוכים במעט מהממוצע הארצי (בהתאמה: 70.5% לעומת 73.3%; 36.9% לעומת 39.8%).

אך גם אם מקבלים את אמינות הנתונים כעובדה, קשה מאוד להשתכנע כי האלוף צדק בדבריו: ההבדל אמנם קיים, אך הוא אינו נראה משמעותי במיוחד. בפרט, מהנתונים עולה כי תל אביב אינה דוקא יוצאת דופן לרעה למול ערים אחרות בארץ.

אך מתברר שללוחמי צה"ל אכן יש מאפיינים דמוגרפיים מובהקים, כפי שניתן להוכיח בעזרת בדיקה סטטיסטית פשוטה.

באירועים האחרונים בלבנון נהרגו 118 לוחמי צה"ל. נורא ככל שיהיה, מדובר לכאורה במדגם מקרי של לוחמי צה"ל בלבנון, ולמעשה - במדגם משוקלל שבו ניתן משקל רב יותר ללוחמים הנמצאים בסכנה פיסית. מרשימת ההרוגים שהתפרסמה ב-ynet ניתן ללמוד מספר נתונים יבשים על כל אחד: גיל, דרגה ומקום מגורים.

כיוון שאנו מעוניינים לבדוק טענות לגבי השנים האחרונות, הגיוני לסנן את המדגם כך שיכיל רק חיילים שנהרגו במהלך שירות החובה. כך אנו גם מבטיחים שהמדגם לא יהיה מוטה לטובת אוכלוסיות שנוטות יותר לשירות בקבע או לשירות במילואים. לאחר הסינון, אנו נשארים עם מדגם בגודל 54, מספר גדול במושגים סטטיסטיים (ואולי בלתי נתפס במושגים אנושיים).

כעת, ניתן להצליב את המידע עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי היישובים בישראל (שנת 2004). משם, ניתן להוציא את רשימת היישובים המלאה, גודל כל יישוב וחלוקה ליישובים עירוניים וכפריים. הגרף הבא מציג את השורה התחתונה:

ובפשטות: למרות שפחות מעשירית מאוכלוסיית ישראל מתגוררת ביישובים כפריים, יותר משליש מחיילי החובה שנהרגו בלבנון הגיעו מיישובים אלה. מבחן חי בריבוע לטיב התאמה מאשר שההבדל אינו מקרי, אלא מובהק סטטיסטית ברמת בטחון קרובה לודאית (p < 10^-13).

כעת ניתן להפעיל את חוק בייס, ולהגיע למסקנה המזעזעת הבאה: לצעיר בגיל שירות חובה המתגורר ביישוב כפרי היה (אפריורית) סיכוי גבוה פי 6 לההרג בלבנון מאשר לצעיר עירוני באותו גיל. למרות זאת, בשל השוני המשמעותי במספרי הבסיס, בסופו של דבר נהרגו חיילים רבים יותר המתגוררים ביישובים עירוניים.

נקודה מתודולוגית חשובה לגבי התהליך והמסקנות: כפי שכתבתי, השתמשתי בנתונים לגבי מספר התושבים בכל יישוב, בעוד שנתון רלוונטי יותר הוא מספר התושבים בגיל הרלוונטי (18-21) בכל יישוב. בתיאוריה, יתכן שביישובים הכפריים מספר גדול משמעותית של צעירים בגיל שירות חובה לעומת ביישובים העירוניים, ולכן השוני בשיעורי ההרוגים אינו משמעותי כפי שהוא נראה במבט ראשון. בפועל, אני בספק רב שזה אכן המצב, ובפרט שהוא קיצוני עד כדי כך שיצליח לחפות על הפער האדיר שעולה מהנתונים. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא את הנתונים המבוקשים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ולבסוף, נקודה קריטית לגבי כל האמור לעיל: הניתוח הסטטיסטי שלמעלה אמנם מספק תיאור מדויק של המציאות, אך אינו מצביע בהכרח על קשר סיבתי (ובאופן כללי, מתאם אינו מצביע על סיבתיות). סביר שבמקרה המתואר קיימים גורמים נוספים שמתפקדים כמשתנים מתווכים, ולכן נוצר מה שמכונה מתאם מזויף. במילים פשוטות, אין סיבה להניח שעצם המגורים ביישוב עירוני הוא שהקטין את הסיכוי לההרג בלבנון.

גורמים מתווכים כאלה עשויים להיות מצב כלכלי, נטיה דתית, רקע עדתי, נטיה פוליטית ורבים אחרים (אם כי לפחות מנתוני הגיוס שפרסם צה"ל, נראה שעל פניו המצב הכלכלי דוקא אינו מסביר את התופעה) - הכרעה לגבי כל אחד מהם דורשת גישה לנתונים רבים שאינם פומביים, אך בודאי נגישים לאגף משאבי אנוש בצה"ל. אני מקווה שלאלוף שטרן יהיה את האומץ להתניע בצה"ל מחקר רציני שירד לעומק הנושא, ולפרסם את מסקנותיו.

עדכון: נכתב פוסט המשך.

ב-A Mathematician Plays the Stock Market, מתאר פרופ' ג'ון אלן פאולוס את המשחק הבא:

אתם חלק מקבוצה של 10 אנשים. ברגע מסויים, כל אדם בקבוצה אומר מספר כלשהו בין 0 ל-100 (כולם אומרים בו זמנית). המנצח במשחק - שגם זוכה בפרס של $100 - הוא האדם שאמר את המספר הקרוב ביותר ל-80% מממוצע כל המספרים שנאמרו. במקרה שמספר אנשים קרובים באותה מידה, הפרס מחולק ביניהם שווה בשווה.

לדוגמא: נניח שאתם אמרתם 40, וכל השאר אמרו 50. במקרה זה ממוצע כל המספרים הוא 49, 80% ממנו שווה (בערך) ל-39 ולכן אתם תזכו בפרס.

מהי האסטרטגיה הטובה ביותר לנצחון במשחק?

ניתן להראות שבהנחה שכל שחקן אומר מספר באקראי, ממוצע המספרים יהיה 50 (משיקולי התפלגות אחידה). לכן, כדאי לומר מספר ששווה ל-80% מ-50, ז"א 40 (בדיוק כמו בדוגמא למעלה).

אבל רגע! השחקנים האחרים לא טפשים, ולכן בודאי חושבים בצורה דומה. אם כולם יאמרו 40 - הממוצע יהיה 40 ו-80% ממנו יהיה שווה ל-32. לכן, אסטרטגיה עדיפה תהיה לומר 32.

כיוון שאת הטיעון האחרון ניתן להפעיל שוב ושוב, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהאסטרטגיה הטובה ביותר לנצחון היא פשוט לומר 0… כמובן, זאת בהנחה ששאר השחקנים רציונליים כמונו.

במושגי תורת המשחקים, אסטרטגיה זו מכונה שיווי משקל נאש של המשחק (על שם ג'ון פורבס נאש, המתמטיקאי חולה הסכיזופרניה מהסרט "נפלאות התבונה"). המשמעות האינטואיטיבית היא שזו אסטרטגיה שאם כל השחקנים יפעלו לפיה (כל אחד בנפרד), אף אחד לא ירצה לשנות את דעתו בדיעבד. ואכן, אם כל השחקנים יאמרו 0 - הממוצע יהיה 0, 80% ממנו יהיה גם 0, והפרס יחולק שווה בשווה בין כולם. לכל שחקן בודד לא ישתלם לשנות את החלטתו בדיעבד, כיוון שכל שינוי כזה פשוט יוציא את אותו שחקן מחלוקת השלל. בנוסף, ניתן להוכיח שבמשחק המתואר זהו שיווי משקל נאש היחיד.

ולמה כל זה מעניין?

כי אם תנסו לשחק את המשחק במציאות (עם קבוצת חברים) ותבחרו לומר 0, סביר מאוד להניח שלא תזכו! מתברר שהניתוח המתמטי המדויק הופך לחסר משמעות כשאנו מתעסקים עם בני אדם אמיתיים ולא רציונליים.

למעשה, המשחק הוא מודל פשוט להשקעה ספקולטיבית בבורסה: כמו במשחק, גם בבורסה ה"מנצח" הוא זה שמצליח לנחש בצורה הטובה ביותר את מגמת השוק (שבתורה מורכבת  מניחושי השחקנים האחרים), ולאו דוקא זה שמבצע את תהליך החשיבה הטוב ביותר.

במובן זה, ל"משקיע צודק" לא אכפת האם לחברה מסויימת יש פוטנציאל אמיתי להצלחה, אלא רק האם השוק בכללותו חושב כך או אחרת. נתונים לגבי החברה (תחזיות רווח, למשל) משפיעים על ההחלטה האם להשקיע בה או לא, רק כיוון שמשקיעים רבים אחרים מייחסים להם חשיבות במערכת השיקולים שלהם. אנלוגיה מצויינת לכך היא מה שמכונה תחרות היופי הקיינסיאנית, שתוארה בספרו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס.

האם זה אכן המצב בפועל? כנראה שכן. הנה מדד ת"א 100 בתקופת האירועים האחרונים בלבנון (נתונים וגרף מאתר הבורסה לניירות ערך, לגבי התקופה שבין ה-9/7/2006 ל-19/8/2006):

ולשם השוואה, הנה מדד ת"א 25 שמציג באותה תקופה מגמה זהה כמעט:

בשני המקרים, הירידה הדרסטית בימים שלאחר ה-12/7/2006 (חטיפת החיילים בלבנון) היא ללא ספק תוצאה של תחרות יופי קיינסיאנית - ולא של שינוי אמיתי בשווי החברות הגדולות במשק הישראלי.

בתקופה זו, משקיע חכם היה מבין שמצב השוק לא השתנה באמת ולכן לא היה משנה את הרכב ההשקעות שלו - משקיע כזה אכן היה מסיים את התקופה במצב דומה לזה שהתחיל בו. לעומתו, משקיע צודק היה לומד שלאחר אירועים בטחוניים הבורסה מגיבה בירידות שערים, ומוצא את עצמו בסיום התקופה עם רווחים משמעותיים.