ההשפעה האדירה שיש לפנדלים על תוצאות המונדיאל הנוכחי אינה ניתנת לערעור: שניים מארבעת משחקי רבע הגמר הסתיימו בבעיטות הכרעה מ-11 מטר (אנגליה-פורטוגל, גרמניה-ארגנטינה) ואחד ממשחקי חצי הגמר הוכרע בפנדל בודד (צרפת-פורטוגל). המשחק השני בחצי הגמר (גרמניה-איטליה) הסתיים דקה אחת בלבד לפני מועד בעיטות ההכרעה.
מצד שני, בעיטת פנדל היא בסה"כ אירוע ייחודי למדי במשחק הכדורגל. בניגוד למשחק עצמו שהוא בדר"כ מבולגן והאירועים בו נתונים לפרשנות סוביקטיבית (היה נבדל? היה פאול? כרטיס צהוב או לא?), בעיטות הפנדל מוגדרות היטב: שחקן אחד, שוער אחד, בעיטה מנקודה קבועה על המגרש ואפס מקום לפרשנות. עובדה זו מקילה מאוד על מחקר מדעי של הפנדל.
אז מה קובע אם הכדור יכנס או לא?
לכאורה, נראה שבעיטת פנדל טובה תלויה בעיקר בכישורי המשחק של הבועט והשוער. בפועל, גם לפסיכולוגיה השפעה רבה על התוצאה הסופית. בוני גינצבורג הסביר שלשום (ערוץ 2, 18:00) כי לשוער יתרון פסיכולוגי משמעותי על בועט הפנדל: כשבעיטת פנדל נכנסת לשער, איש לא מאשים את השוער. לעומת זאת, כשהבעיטה מוחמצת - באים בטענות לבועט. כתוצאה מכך (ובשילוב עם החשיבות הרבה שיש לבעיטות פנדל על תוצאת המשחק), על בועט הפנדל מופעל לחץ כבד.
אם אכן כך הדבר, סביר לצפות כי אחוזי ההבקעה של הפנדלים יהיו קטנים יותר בשלב בעיטות ההכרעה מאשר במהלך המשחק. זאת, בשל ההשפעה הגדולה יותר של בעיטות ההכרעה על התוצאה הסופית, שתגרום ללחץ רב יותר על הבועטים.
ואכן, חוקרים מארה"ב [2000] שניתחו את בעיטות הפנדל במונדיאלים (1982-1998) הראו כי הסיכוי להבקיע פנדל במהלך המשחק עומד על 85.2%, ובשלב בעיטות ההכרעה על 75.6% בלבד (ההבדל מובהק ברמת בטחון של 90%). יחד עם זאת, יתכן שהפער נובע מסיבות שאינן דוקא לחץ (עייפות, למשל), או מכך שבמהלך המשחק הפנדלים נבעטים בדר"כ ע"י אותו שחקן, שהוא בועט הפנדלים הטוב ביותר של הקבוצה.
אך באותו מחקר נמצאה עובדה מעניינת נוספת, התומכת בתיאורית הלחץ: מתברר שאחוזי ההצלחה של הבועטים בשלב בעיטות ההכרעה אינם אחידים, אלא תלויים במיקומך בין הבועטים. ספציפית, לבועטים האמצעיים סיכוי גדול יותר להבקיע מאשר לבועטים הראשונים והאחרונים.
לפסיכולוגים, הנתון האחרון אמור לצלצל מוכר. מדובר בתוצאה צפויה של חוק ירקס-דודסון (Yerkes-Dodson law), העוסק בקשר בין רמת עוררות (המושפעת ישירות מלחץ) לבין ביצועים. החוק מנבא כי קשר זה יראה בדר"כ בצורת U הפוך, ז"א לכל פעילות יש רמת עוררות מסויימת שבה הביצועים אופטימליים, וכל סטייה ממנה (לחיוב או לשלילה) תגרום לירידה בביצועים. לדוגמא: אדם שלחוץ קלות בזמן מבחן יבצע אותו טוב יותר מאשר אם הוא שרוי בחרדה מוחלטת, או אם הוא אדיש לגמרי לתוצאותיו.
בפנדלים (בשלב בעיטות ההכרעה), הלחץ על הבועט הולך וגדל ככל שנבעטו כבר בעיטות רבות יותר, כיוון שהסיכוי של הקבוצה "להתאושש" בעקבות החמצה הולך וקטן. כנראה שהבועטים האמצעיים נמצאים בדיוק ברמת הלחץ האופטימלית לבעיטה - יותר מזה או פחות מזה פוגם בביצועיהם.
בעזרת ניתוח מתמטי שמתחשב בהסתברויות ההבקעה השונות בשלב בעיטות ההכרעה, החוקרים מצאו את האסטרטגיה המנצחת הבאה לבחירת סדר הבועטים: לבחור את 5 השחקנים הטובים ביותר בבעיטות פנדלים, ולסדר אותם בסדר הפוך. ז"א, השחקן החמישי יבעט ראשון, הרביעי יבעט שני וכו'. מדובר במסקנה לא אינטואיטיבית, אך במחקר היא עולה בבירור כבחירה הטובה ביותר לאחר הרצת סימולציה של כל האפשרויות בתוכנת מחשב.
אוקי, אז הלחץ משפיע על השחקנים בעת בעיטות ההכרעה. אבל מה עם הלחץ על הצופים? :)
ב-22.6.1996 הדיחה צרפת את הולנד מאליפות אירופה, בדו-קרב פנדלים. מחקר [2000] הראה שבתאריך זה נרשמה בהולנד עליה מובהקת במספר מקרי המוות של גברים כתוצאה מהתקף לב או שבץ מוחי, בהשוואה לשבועות שלפניו ואחריו, ובהשוואה לאותו שבוע בשנים שלפניו ואחריו (המחקר לא מצא עליה במקרי המוות בקרב נשים). מהכיוון השני, מחקר מקביל שנערך בצרפת [2001] לא מצא עליה מיוחדת במספר מקרי המוות באותו שבוע, כך שנראה שגם לתוצאה הסופית יש השפעה.
ב-30.6.1998 הדיחה ארגנטינה את אנגליה מהמונדיאל, בדו-קרב פנדלים. מחקר [2002] הראה שבתאריך זה וביומיים שאחריו, הסיכוי להתאשפז (באנגליה) בעקבות אירוע לב חמור עלה ב-25% לעומת תקופות מקבילות. במקרה זה, נמצאה עליה מקבילה בקרב גברים ונשים.
(עוד על השפעת הלחץ על הצופים ניתן לקרוא בסיכום הזה [2003])
בשורה התחתונה: למען הבריאות העולמית, נקווה לגמר נטול פנדלים בעוד 3 ימים.
