הפרוזאק לא יהרוג את פרויד
אם נניח שה-mind אינו מורכב מדבר זולת חומר, והמחשבה האנושית על מלוא מורכבותה היא בסופו של דבר רק ביטוי לאינטראקציה בין מאות מיליוני הנוירונים במוח - הרי ברגע שנבין כיצד פועלת "המכונה", לא יהיה עוד צורך במודלים הפסיכולוגיים שמציעות תורות האישיות השונות.
האמנם מחקר המוח מסמן את קץ עידן התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות? במילים אחרות, האם בעולם שכולו נוירוטרנסמיטרים ומתחים חשמליים יש עוד צורך באגו, בסופראגו ובאיד?
ברמה הפרקטית, התשובה היא שמחקר המוח רחוק עדיין שנות אור מהיכולת להסביר התנהגויות אנושיות מורכבות. בין היתר, מדובר בהצבת מטרות ארוכות טווח ("מה גורם לאדם לבחור מקצוע מסויים?"), תפיסה של מצבים חברתיים מורכבים ("מה גורם לאדם להתנהג בצורה שונה במקום העבודה ובפאב השכונתי?") וקבלת החלטות ("מה גורם לאדם להשאיר טיפ גדול יותר במסעדה?"). כל עוד מחקר המוח אינו מספק הסברים ותחזיות בתחומים אלה, מקומן של תורות האישיות מובטח.
אבל גם אם יתרחשו בעתיד פריצות דרך משמעותיות בתחום חקר המוח (וללא ספק, יתרחשו), ואפילו אם נבין במלואה את האינטראקציה בין חלקי המוח השונים (פה אנחנו כבר נכנסים לתחום האפור) - לא ברור שהסבר ברמה הביוכימית יספק לנו את מודל העבודה הטוב ביותר לתיאור התנהגויות אנושיות מורכבות.
אשתמש באנלוגיה מתחום הפיסיקה: למרות שמכניקת הקוונטים "נכונה יותר" מהמכניקה הניוטונית הקלאסית - אנו משתמשים דוקא באחרונה כדי לתאר את מסלול הנפילה של כדור שנזרק מבניין. זאת, כיוון שתיאור הסיטואציה ברמה הקוונטית אינו פרקטי ואינו נוח לעבודה.
בדומה, יש להתייחס לפסיכולוגיה החדשה (חקר המוח) לא כתחליף לפסיכולוגיה הקלאסית (תורות האישיות), אלא ככלי עבודה נוסף - עדין יותר - להסביר את ההתנהגות האנושית.
חמישי, 29 ביוני 2006 בשעה 17:41
יגיע היום שבו הפסיכולוגיה הפיזיולוגית\ביולוגית תחליף את הפסיכולוגיה הקלאסית, לפחות בטיפול בהפרעות שמקורן בחוסר איזון כימי. כמה מזה כימי וכמה מזה לא? קשה להאמין שיתברר בקרוב, אבל לי די ברור שבסופו של דבר הכל יפתר בכדורים, גם אם הסוף הזה יהיה עוד אלף שנים.
ראשון, 02 ביולי 2006 בשעה 7:48
עוד אפשרות (יותר plausible ויותר סביר שתקרה בקרוב) היא שיבודדו את הגנים הגורמים להפרעות נפשיות וימנעו לידות של תינוקות כאלה מלכתחילה. כך לא יישארו בעולם אנשים שיצטרכו טיפול בכדורים. עושים זאת כבר היום במקרים קיצוניים של הפרעות גנטיות (לדוגמה בהרבה מקרים של הורים נשאי טאי-זקס, מחלה חשוכת מרפא הנפוצה בקרב יוצאי מז' אירופה).
חמישי, 06 ביולי 2006 בשעה 17:24
אני מקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם, היום בו לא יתנו להם להיוולד. פעם עשיתי עבודה בתואר הראשון על הקשר בין דכאון ליצירתיות והיה איזה קשר בין השניים. הנדסת האנושות הזו מפחידה אותי מאוד.
חמישי, 06 ביולי 2006 בשעה 18:09
ניר: בניגוד לתדמית שיש להם בסרטים, אנשים שסובלים מדיכאון הם בדר"כ אנשים מסכנים מאוד. כמדד קיצוני, 15.9% מהסובלים מדיכאון ו-29.2% מהסובלים מהפרעה דו-קוטבית ("מאניה דפרסיה") ינסו להתאבד בשלב זה או אחר של חייהם [1996], ובאופן כללי הסיכוי שלהם למות "מסיבות לא טבעיות" גדול פי 28.8 מזה של אנשים אחרים באותה קבוצת גיל [2001].
למרות תסריטי יום הדין שהוליווד אוהבת לספר לנו (סטייל גטקה), אני מצטרף ל-smoothness ולא רואה פסול עקרוני בלנסות למנוע מראש מחלה שגורמת לסבל נוראי למי שאתרע מזלו להוולד איתה, ולסובבים אותו.
בכל מקרה, רק לצורך ההבהרה: שלושתכם מדברים על שיטות טיפול בפתולוגיות. בתחום הזה, די ברור שהכיוון הכללי שהולכים אליו (בין אם נאהב את זה או לא) הוא טיפול תרופתי. כמובן, טיפול כזה יהפוך למעשי יותר ככל שנבין טוב יותר את המנגנונים הפיסיולוגיים מאחורי כל הפרעה, ובמובן הזה סביר שההסברים הקלאסיים יהפכו לפחות ופחות רלוונטיים.
מה שניסיתי לטעון בפוסט הוא שבתחומים שאינם התעסקות בפתולוגיות, וספציפית בניסיון להסביר התנהגויות נורמטיביות אך מורכבות, ההסברים הקלאסיים ימשיכו לתת תשובות טובות יותר.
שישי, 14 ביולי 2006 בשעה 18:05
כדאי לקרוא את הכתבה של ynet על תרופות נגד דכאון.
א. אני יודעת שלא כתוב כאן שום דבר מקורי שלא ידענו כבר לפני כמה שנים.
ב. זאת הסיבה שבגללה אני נגד כדורים. טוב, זאת לא ממש סיבה אבל זאת ההרגשה שיש לי כשאני רק חושבת על כדורים כאלה… פחד שכוס-אמק משהו אחר מחליט בשבילי מה להרגיש ומתי וברגע שאני אשכח/לא יהיה לי כסף לקנות/אעבור למדינה שאין בה/ישללו את קיום התרופה, אני אזרק אחורה כמו "שק ששוקל מאות קילוגרמים" והאכזבה (שבוא תבוא בטוח, ככה לפחות אני מאמינה) לא תהיה שווה את התקופה הסבבה (שגם לגביה, אני אהיה מה49% שזה לא משפיע עליהם או משהו).
ג. עזוב את כל מה שכתבתי בב'- זה גורם לך להפסיק לרצות לעשות סקס.
שלישי, 23 בספטמבר 2008 בשעה 1:19
מחקר המוח יקבל בשנים הקרובות תפנית חדה דווקא מהישענות על תיאוריה פשוטה ובסיסית הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.
אם אקביל את ההתעסקות העכשוית של מירב המחקרים על המוח למבנה המוח, אנו דשים בתוך תאים אפורים. ללא תיאוריה בסיסית אנו נמשיך להיות סובבים באפלה סביב עוד "מחקרי תמנונים" הזוים.