על יציבות הממשל בישראל
נתחיל בשאלה בסיסית: כיצד ניתן בכלל למדוד את יציבותו של ממשל כלשהו?
המדד הטריויאלי (וזה הרווח בקרב המתלוננים על חוסר יציבות הממשל בישראל) הוא אורך הקדנציה הממוצע של הממשלה: ככל שאורך הקדנציה הממוצע ארוך יותר, כך הממשל יחשב יציב יותר. לפי מדד זה, אגב, הממשל הסורי יציב מאוד.
כדי להבין את הבעייתיות במדד הנ"ל, דמיינו את הסיטואציה הבאה: שיטת הממשל במדינה א' קובעת שהממשלה מכהנת חמש שנים בדיוק, ולאחריהן נערכות בחירות. לעומתה, שיטת הממשל במדינה ב' קובעת כי בסוף כל שנה תוטל קוביה, והבחירות יערכו אך ורק אם הקוביה הראתה 1 (אחרת, הממשלה תמשיך לכהן). באיזו מדינה הממשל יציב יותר?
משיקולי התפלגות גיאומטרית ניתן להראות כי בתוחלת (או "בממוצע") הבחירות במדינה ב' יערכו פעם ב-6 שנים, לעומת פעם ב-5 שנים במדינה א'. לכן, לפי המדד הטריויאלי - הממשל במדינה ב' יציב יותר. האמנם זה המצב? האם אכן קל יותר לשלטון במדינה ב' לתכנן תוכניות ארוכות טווח ולעמוד בהן? כמובן שהתשובה היא שלילית.
הסיבה ל"כשלון" מדד ממוצע זמן הקדנציה, היא שהוא מתמקד בטפל ולא בעיקר. הרי בסופו של דבר, יציבות הממשל אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי - שנועד לאפשר לגופי השלטון לתכנן תוכניות ארוכות טווח, להתחייב אליהן ולעמוד בהן. טענתי היא שהאויב מספר אחד של התכנון אינו חוסר זמן, אלא אי ודאות.
מטענה זו, נובע מדד חלופי (ונכון יותר, לדעתי) של יציבות שלטונית: לא ממוצע הקדנציות של הממשלות השונות, אלא השונות (או סטיית התקן) שלהן. במילים אחרות: הממשל יחשב יציב יותר ככל שלממשלות השונות בו יהיו זמני כהונה דומים יותר (ולאו דוקא ארוכים יותר).
ההגיון מאחורי גישה זו, הוא שככל שזמני הכהונה של הממשלות דומים יותר, אי הודאות של הממשלה המכהנת לגבי זמן הכהונה שנשאר לה - קטן יותר. התוצאה היא תכנון נכון יותר של תוכניות ארוכות טווח מראש, וסיכוי גבוה יותר לעמוד בהן בדיעבד (כמובן, בהנחה שזמן הכהונה הממוצע של הממשלה נשאר בגדר הסביר - נניח סדר גודל של שנתיים לפחות).
כעת, ניתן לעבור לניתוח היציבות השלטונית בישראל. להלן הנתונים הרשמיים לגבי הממשל הישראלי ב-25 השנים האחרונות (מאתר הכנסת: כל ממשלות ישראל, כל כנסות ישראל):
|
|
כמה נקודות מעניינות:
-
הכנסת הישראלית מפגינה יציבות בשני המדדים: ממוצע אורך הקדנציה שלה הוא גבוה (כשלוש וחצי שנים) וסטיית התקן קטנה יחסית. המשמעות היא שלכנסת יש אפשרות תיאורטית ומעשית לתכנן תוכניות ארוכות טווח (בתחום החקיקה, למשל) ולעמוד בהן.
-
לממשלה הישראלית ממוצע זמן קדנציה סביר (כשנתיים), אך היא מפגינה חוסר יציבות לפי מדד סטיית התקן. המשמעות היא שלממשלה יש אפשרות תיאורטית לתכנן תוכניות ארוכות טווח ולעמוד בהן, אך אין לה אפשרות מעשית לעשות כן.
-
שלוש הממשלות הארוכות ביותר, ובהפרש משמעותי מהשאר: ממשלת רבין (1992), ממשלת שרון (2003) וממשלת נתניהו (1996). מפתיע מעט, לא?
ובכן, נניח שהממשלות הישראליות אינן יציבות מספיק כדי להצליח לעמוד ביעדיהן בסיכוי סביר. כיצד ניתן לשפר את המצב?
כדי לענות על השאלה, יש להסביר תחילה מדוע הממשלות השונות אינן משלימות את תקופת הקדנציה המקסימלית הקבועה בחוק. אנסה לעשות זאת בגישה של תורת המשחקים (וכמו תמיד, הערת אזהרה: מדובר בפישוט של המציאות, אך אני מאמין שאותם עקרונות תקפים גם במקרה המורכב):
הממשלה ממשיכה לכהן כל עוד היא מקבלת את אמון הכנסת. לכאורה, בכנסת פועלים שני כוחות מנוגדים: כוחות הקואליציה מעוניינים שהממשלה תכהן עד לתום התקופה המקסימלית הקבועה בחוק, וכוחות האופוזיציה מעוניינים להפיל את הממשלה בכל רגע נתון.
בפועל, המצב מורכב יותר: בכנסת מספר רב של מפלגות, שכל אחת מהן עושה את השיקול הפנימי האם משתלם (עבורה!) ללכת כעת לבחירות חדשות. כאשר מספיק מפלגות מגיעות למסקנה כי בחירות חדשות הן דבר חיובי עבורן, הקואליציה קורסת והממשלה נופלת.
מפלגה תהיה מעוניינת בבחירות חדשות רק אם תאמין שבסיכוי סביר כוחה היחסי יגדל בעקבותיהן. למעשה, כיוון שלבחירות חדשות יש עלות שאינה זניחה (רק במישור הכלכלי המיידי: תקציב ועדת הבחירות לכנסת ה-17 עמד על כ-194 מליון שקל), מפלגה תהיה מעוניינת בהן רק אם הרווח שצפוי לה גדול מהנזק שיגרם (נאיבים יאמרו: "מהנזק שיגרם למדינה", צינים יאמרו: "מהנזק התדמיתי שיגרם למפלגה" - בכל מקרה התוצאה היא זהה).
מסקנה מיידית מכך, היא שיציבות הממשלה מושפעת ממשך הזמן שעבר מאז הבחירות האחרונות, וממשך הזמן שנותר עד לבחירות הבאות. למשל: לאף מפלגה לא משתלם ללכת לבחירות חדשות מיד לאחר שבחירות כאלה נערכו (הרי לא סביר שכוחה היחסי יגדל פתאום), או ללכת לבחירות חדשות כשהבחירות הבאות כבר באופק (כי הרווח היחסי של הקדמת הבחירות, מבחינתה, יהיה קטן לעומת הנזק שיגרם). כמובן, נקודת הזמן המדויקת בה הרווח היחסי של בחירות חדשות "עובר סף" תלויה באינספור גורמים חיצוניים ופנימיים של כל מפלגה, אך מהנתונים שלמעלה ניתן לראות שמדובר בסדר גודל של כשנתיים לתוך הקדנציה, תחת ההנחה שהזמן הנותר לה הוא כשנתיים.
ובכן, כיצד ניתן להגדיל את יציבות הממשלה בישראל? הצעתי היא להקטין את משך הכהונה המקסימלי הקבוע בחוק (נניח לסדר גודל של שנתיים עד שלוש שנים).
ראשית, חשוב לשים לב שב-25 השנים האחרונות לא היתה ולו ממשלה בודדת שהצליחה להשלים קדנציה של 4 שנים. לכן, הקטנת משך הכהונה המקסימלי לא צפויה לגרום לשינוי משמעותי באורך הקדנציה הממוצע.
לעומת זאת, להקטנת פרק הזמן עד לבחירות הבאות תהיה השפעה קריטית על שיקולי המפלגות האם להפיל את הממשלה מוקדם מהצפוי, כיוון שהרווח היחסי שלהן מהקדמת הבחירות יקטן מאוד! כתוצאה מכך, סביר שהמוטיבציה של המפלגות השונות להפיל את הממשלה המכהנת (וללכת לבחירות חדשות) תקטן מאוד בהתאמה.
התוצאה תהיה הקטנת השונות של אורך הקדנציה של ממשלות ישראל, ובפרט לממשלה המכהנת תהיה אפשרות טובה יותר לתכנון ארוך טווח בהתאם ליעדים שהציבה לעצמה.
שישי, 09 ביוני 2006 בשעה 15:08
שתי ממשלות מהרשימה שלך לא הופלו ע"י הכנסת. באחת הייתה רוטציה בין שמיר לפרס, ובשנייה בגלל רצח רבין ראש הממשלה התחלף לפרס.
בגלל שיש מעט נתונים יחסית, נראה לי שאפילו שני מקרים כאלה משפיעים על הסטטיסטיקה.
אולי צריך לבדוק לגופו כל מקרה שהממשלה התחלפה והכנסת לא.
שישי, 09 ביוני 2006 בשעה 16:04
(:
אני ממש אוהב את הבלוג שלך, חבוב.
שישי, 09 ביוני 2006 בשעה 16:58
תודה, דחליל!
אני באמת משתדל :)
שישי, 09 ביוני 2006 בשעה 18:37
אכן קיצור משך הכהונה הפורמאלי בחוק לא יפגע בממוצע הכהונה לממשלה, ונכונה הנקודה
שמפלגות הקואליציה ימנעו משיקולי מדיניות ותדמית לא להקדים את הבחירות
אך מדוע למפלגת אופוזיציה (בהנחה שעלות הבחירות לא מהווה שיקול בעינהם) יהיה אינטרס כלשהו בעקבות קיצור משך הכהונה הפורמאלי לא לנסות ולהמשיך להפיל את הממשלה?
שישי, 09 ביוני 2006 בשעה 19:59
נראה לי שהקטע הוא שבתחילת הקדנציה זה יהיה קרוב מדי לבחירות הקודמות, ובסוף הקדנציה זה יהיה כבר קרוב מספיק לבחירות הבאות (גם לוקח כמה חודשים מהרגע שהממשלה נופלת עד שיש בחירות)
שני, 12 ביוני 2006 בשעה 11:07
אבל כמו שאמרת, רק הממשלה לא יציבה והכנסת כן.
אז מה אתה מציע? שאחרי שנתיים נשאר עם אותה כנסת, אבל הממשלה תצטרך להבחר מחדש?
שני, 12 ביוני 2006 בשעה 19:33
התכוונתי לקיצור זמן הקדנציה של הממשלה והכנסת בהתאמה - לא נראה לי שקיצור כזה יגרום לכנסת להיות יציבה פחות (מבחינת סטיית תקן), ושנתיים-שלוש הם די והותר כדי להתניע יוזמות חקיקה.
שלישי, 13 ביוני 2006 בשעה 0:52
לגבי ההערה של מירי לעיל: לא נראה שהחילוף היזום בין שמיר לפרס שונה משמעותית מהדפוס הכללי של חילופי הממשל. לעומת זאת, ממשלת המעבר של פרס בין רצח רבין לבחירת נתניהו אכן קצרה מאוד (הכי קצרה, באופן קיצוני). השמטתה נותנת (בשנים) ממוצע 2.21 וסטיית תקן של 0.71. זה לא נראה שינוי משמעותי לכאן או לכאן.
מה שכן העלה בי תהיות הוא זה:
"מפלגה תהיה מעוניינת בהן [בבחירות] רק אם הרווח שצפוי לה גדול מהנזק שיגרם (נאיבים יאמרו: ”מהנזק שיגרם למדינה”, צינים יאמרו: ”מהנזק התדמיתי שיגרם למפלגה“ - בכל מקרה התוצאה היא זהה)."
אני חושב שלא נכון לאמר שהתוצאה זהה בין אם מדובר בנזק למדינה בכלל לעומת נזק למפלגה באופן פרטי. מושג מוכר בכלכלה הוא מושג "הרכוש הציבורי". בניתוח תורת מישחקי ניתן לראות שכאשר יש משאב ברשות הכלל, כל שחקן בנפרד מנצל אותו "יותר מדי", כי הוא אינו לוקח בחשבון את הנזק שהוא גורם לאחרים מעצם השימוש במשאב (ראו את המאמר "The Tragedy of the Commons" של Garett Hardin ב- Science, 1968).
אם לא היה חוק המבטיח למפלגות הנמצאות בכנסת תקצוב, על חשבון משלם המיסים, למערכות הבחירות שלהן (ועוד באופן יחסי לגודלן של הסיעות בכנסת!) המפלגות הנמצאות בכנסת ודאי היו חושבות באופן מעמיק הרבה יותר על הפלת ממשלות ובחירות חדשות שלא כצורך. אם סכום הכסף המובטח על חשבון הכלל היה קטן יותר, מפלגות היו צריכות לממן יותר בעצמן. כיום המפלגות הגדולות במיוחד- ראש האופוזיציה, שותפות בכירות בקואליציה- יודעות שגודלן בכנסת הנוכחית מבטיח להן תיקצוב גדול לקראת הבחיורת הבאות. ואלה הן בדיוק המפלגות שיש בכוחן להביא לבחירות כאלה. לכן אין צורך לצמצם את התקצוב למפלגות קטנות (שאף זקוקות ליותר עזרה כיוון שאין להן גב כלכלי גדול, לרוב) אלא רק לצמצם את תקצוב המפלגות הגדולות.
ייתכן שגם זאת אפשרות להגיע ליציבות גדולה יותר, דרך "הכיס" של כל מפלגה ומפלגה.
רביעי, 14 ביוני 2006 בשעה 10:47
עוד קצת נתונים יבשים:
כנסת 10 - ממשלות 19,20: ראש הממשלה התחלף כי בגין התפטר
כנסת 11 - ממשלות 21,22: רוטציה
כנסת 12 - ממשלות 23,24: "תרגיל מסריח"
כנסת 13 - ממשלות 25,26: רצח רבין
כנסת 15 - ממשלות 28,29: ברק מתפטר - בחירות לרה"מ
מכל הנתונים המפורטים היו רק 2 הזדמנויות בהן הכנסת נשארה והממשלה התחלפה כתוצאה מחילופי דעות פוליטיים. לא נראה לי סביר להסיק על סמך הנתונים האלה שהכנסת יציבה והממשלה לא. בכלל, מסקנה כזאת לא יכולה להיות הגיונית בשיטת השלטון שלנו, שבה הממשלה והכנסת מתחלפות ביחד אלא אם כן יש ארוע יוצא דופן.
רביעי, 14 ביוני 2006 בשעה 19:35
אני מסיק שהכנסת יציבה והממשלה אינה יציבה לפי הנתונים בלבד, ובלי תלות בסיבה לנפילת כל ממשלה ספציפית.
התמקדתי במקרים בהם הכנסת גרמה לנפילת הממשלה, כיוון שרוב הממשלות ברשימה נכללות בקטגוריה זו (כן, גם התרגיל המסריח והתפטרות ברק). למעשה, המקרים היחידים שאינם נכללים בקטגוריה זו הם רצח רבין, התפטרות בגין וממשלת הרוטציה (כולם מקרים חריגים בנוף הפוליטי הישראלי), וגם במקרים אלה אפשר לטעון כי קיצור אורך הקדנציה היה מונע את נפילת הממשלה (אם כי כאן כבר מדובר בדמגוגיה :)
חמישי, 15 ביוני 2006 בשעה 6:43
מר ד. קוגניטיבי היקר,
נראה לי שתאהב לקרוא את "פריקונומיקס" (שעכשיו גם תורגם לעברית, ואפשר לקרוא את הפרק הראשון כאן)
למען ההגינות אציין שאני עצמי עדיין לא קראתי אותו :-)
חמישי, 15 ביוני 2006 בשעה 11:00
"…להקטנת פרק הזמן עד לבחירות הבאות תהיה השפעה קריטית על שיקולי המפלגות האם להפיל את הממשלה מוקדם מהצפוי, כיוון שהרווח היחסי שלהן מהקדמת הבחירות יקטן מאוד! כתוצאה מכך, סביר שהמוטיבציה של המפלגות השונות להפיל את הממשלה המכהנת (וללכת לבחירות חדשות) תקטן מאוד בהתאמה".
המסקנה מכאן היא שה"נזק" העיקרי הנגרם למפלגות נגרם מעצם כהונת הממשלה בתפקיד ולאו דווקא מהפעולות שלה. הרי אם מניחים, כפי שאכן נכתב באחת התגובות, שגם זמן קדנציה קצר יותר מספיק על מנת לחולל שינויים מהותיים, מסיקים כי עדיין תהיה מוטיבציה למפלגות (לפחות לאלה הדואגות לטובת המדינה) למנוע מהלכים חקיקתיים או מדיניים של ממשלה.
כנראה שכולנו ציניקנים.
מכיוון אחר, נראה שהצעות אי-אמון מלוות כל ממשלה מרגע כינונה. הממשלה הנוכחית, לדוגמה, התמודדה כבר עם מספר הצעות אי-אמון בימי חייה הקצרים (של מרץ ושל ישראל ביתנו, ואולי נוספות ששכחתי). אפשר, כמובן, לומר שהמפלגות נקטו בדרך זו רק לצורך "מראית עין", כאשר למעשה לא התכוונו מעולם להפיל את הממשלה. כבר אמרתי שאנחנו ציניקנים?
אסתכן בנאיביות ואוסיף שאם הציניות המאפיינת את כולנו אכן משקפת את המציאות, יש עניין בפתרון שיעודד את המפלגות לנקוט בצעדים שיתרמו למדינה כולה, במקום פתרון שימזער את הרווח מפעולות אנוכיות, משני טעמים:
הראשון, הציני, הוא שלדעתי מפלגות אופוזיציה ירצו להפיל את הממשלה גם כאשר זמן הקדנציה יהיה קצר יותר. יוקרה היא יוקרה גם אם נשארה שנה ולא שנתיים, ואפשר לקצור רווחים גם אם לא זוכים ביותר קולות: הסכמים קואליציוניים טובים יותר, לדוגמה, אם מתחלפת מפלגת שלטון. מבחינה זו, עדיף כמובן למפלגת אופוזיציה ליזום הצעת אי-אמון לאחר שהממשלה מממשת יוזמה שנויה במחלוקת, וכך אכן קורה.
השני, הנאיבי, ברור מאליו.
איך עושים את זה? שאלה טובה :)
חמישי, 15 ביוני 2006 בשעה 19:41
מירי: במחשבה שניה, נראה לי שמצאתי דרך טובה יותר להגן על הפוסט מול הטענה שהעלית:
קודם כל, אי אפשר להתווכח עם העובדות - הממשלות בישראל פשוט לא מסיימות את הקדנציה שלהן.
נניח לרגע שהסיבה להתמוטטות כל ממשלה ספציפית בעבר היתה ייחודית ו"אקראית", כפי שאת טוענת. במקרה זה, ברור באופן טריויאלי שקיצור זמן הקדנציה יתרום ליציבות!
במקום לזרוק שוב את המושג של התפלגות גיאומטרית, תחשבי על אדם שהולך בשדה מוקשים עם עיניים מכוסות. ברור שהסיכוי שישאר בחיים אחרי החוויה המפוקפקת תלוי במרחק שתבקשי ממנו לצעוד (ובאנאלוגיה: ברור שהסיכוי שממשלה תכהן עד לסוף הקדנציה שהוקצבה לה בחוק, גדל משמעותית ככל שאורך הקדנציה קצר יותר).
מה שניסיתי להראות בפוסט, זה שאפילו אם מניחים שההממשלה קורסת מסיבות שאינן אקראיות (וספציפית: אי אמון של הכנסת) - קיצור הקדנציה יתרום ליציבות.
דובק1: קראתי את פריקונומיקס (באנגלית, האמת) ואהבתי. אני ממליץ גם על הבלוג של כותבי הספר.
חמישי, 09 בנובמבר 2006 בשעה 18:59
מדד שאתה מציג - סטיית התקן מול השונות, הוא נחמד, אך אני לא ממש בטוח שהוא בהכרח מכמת היטב סיכון. לדוגמא - נניח שיש לנו שתי שיטות לבחירת אורך כהונה. באחת נבחר ממשלה לזמן כהונה של שנתיים בסיכוי 1. בשניה נבחרת ממשלה לכהונה של שנתיים וחצי בסיכוי חצי ולכהונה של 3 שנים וחצי בסיכוי חצי. המדד שאתה נותן יאמר שהממשלה הראשונה יציבה יותר, בעוד שהממשלה השניה תכהן יותר בסיכוי 1!
חמישי, 09 בנובמבר 2006 בשעה 21:43
עומר-
אתה מעלה נקודה מעניינת.
לדעתי הדרך הנכונה לנתח את התרחיש השני שתיארת היא כאילו מדובר בשתי ממשלות שונות. הסיבה היא שכל תוכנית של הממשלה הראשונה ממילא לא יכולה לכוון לטווח זמן של למעלה משנתיים וחצי (בהנחה שהיא מעוניינת באפשרות סבירה לבצע אותה).
למעשה, אתה מתאר תרחיש שבו כל ממשלה מטילה מטבע ביום הקמתה, ולפיו נקבע האם היא תכהן שנתיים וחצי או שנה (אבל לא יתכן ששתי ממשלות רצופות יכהנו שנה כל אחת). האם זה עדיף על תרחיש שבו כל הממשלות מכהנות שנתיים בדיוק? לא ברור, אם כי אני מאמין ששינוי קל במספרים שהצעת יכול להניב דוגמא משכנעת יותר.
הנקודה היא, שהטענה שלך לוקחת את הדיון למישור מאוד תיאורטי, וקשה לי לחשוב על דוגמא למערכת פוליטית מציאותית שבה תרחיש כמו שתיארת יכול להתממש. לכן, לדוגמאות פתולוגיות כמו שתיארת יש ערך תיאורטי בלבד.
מעבר לכך, לא טענתי שמדד השונות הוא אבסולוטית המדד הטוב ביותר ליציבות השלטון. הטענה שלי היא רק שהוא ברוב המקרים מדד עדיף על מדד הממוצע (וגם זאת, רק כל עוד הממוצע עובר סף מינימלי).
אני מסכים איתך שמדד טוב אמור לשקלל איכשהו גם את הממוצע וגם את השונות של אורכי הקדנציות, אבל אני לא יודע אם יש שקלול מסויים שהוא בהכרח הטוב ביותר. אותי מעניין בעיקר האם יש מדדים אחרים מלבד הממוצע והשונות, שהם אובייקטיביים וקלים למדידה, ויכולים ללמד אותנו משהו נוסף על היציבות השלטונית בישראל ובכלל.
ראשון, 12 בנובמבר 2006 בשעה 15:48
אני מאוד מקווה שאתה צוחק…
בדוגמא הראשונה הממשלה נבחרת ותכהן בדיוק שנתיים. בדוגמא הראשונה הממשלה נבחרת ויש מידה של אי וודאות לגבי תקופת הכהונה (כתלות באיזה משתנה), שבאה לידי ביטוי בכך שבסיכוי חצי היא תסיים את כהונתה לאחר שנתיים ובסיכוי חצי לאחר שלוש שנים. הממשלה לא "מטילה מטבע" אלא שיש אי ודאות (אתה יכול לחשוב על מדינה שבה סדרת הכהונות, כפי שתיארת נראית כסדרה מקרית של 2,3). הדבר מראה שני עניינים: א. המדד שהגדרת אינו מייצג מהימן של היציבות, כפי שקראת לה, כי במקרה השני יש לנו שלטון יציב יותר לכאורה, אבל המדד שלך אומר אחרת…. ב. כיוון שההסקה היא על הסדרה של תקופת הכהונות צריך למדוד כמה סדרת הכהונות היא מקרית (כי תתכן סדרה של 2,3,2,3,2,3….) ואם כן עד כמה היא "מסוכנת". מדדים טובים (וקלים לחישוב, בהנתן שיש לך מחשב…) ל"מסוכנות" קיימים. מדד אחד, לדוגמא, הוא מדד שפותח ע"י פרופ' ישראל אומן לשווקים. יש גם מדדים אחרים שאומדים את "רף פשיטת הרגל" וכו'.
שלישי, 27 במרץ 2007 בשעה 18:34
יפה מאוד כוחך בשלילת התאוריה שהיציבות תלויה במשך זמן כהונת הממשלה וכבר פתרת הכל בהוכחה ממשלת איראן-
אך דא עקא שהתאוריה שלך לוקה בהנחות יסוד שאנים מוצקות דיים !
א. אין שום סיבה לכאורה [ובוודאי שלא במדינת ישראל] שבשיקולי מפלגה יהיו החישובים של הרווח לעומת ההפסד מעלויות מימון הבחירות אי לכך גדל כוחו של הצד המאפשר גישה לבחירות.
ב. לטענתך על סבירות הגדלת הכוח מיד לאחר בחירות יש לנתח את המציאות הישראלית שבה מפלגות קמות והולכות - נעלמות . אך כמשל אנסה להביא את מפלגת "עלה ירוק" או "זכויות הגבר" שלדעתי אם היה וודאי שהן נכנסות לכנסת היו מקבלות כוח משמעותי, אך הסיבה שאינם מקבלות כלום היא משום חוסר הוודאות וחשש הבוחרים מאיבוד קולות
במקביל יש לבדוק כמשל את מפלגת "הגימלאים" שלא ניבאו להם אפי' נדט אחד והכניסו 6 כמדומני - אך לדעתי היו מקבלים יותר אם היתה איזושהי ציפיה שבוודאי יכנסו ובפרט שהבוחר חיפש מפלגה "אלטרנטיבית"
אינני מתמצא בתורת המשחקים אך הנני מניח שישנה איזושהי גישת ניתוח למקרים דומים
ג. גם לפי הצעתך החסרת את השיקול שככל שקרב זמן הבחירות הבאות כך גם הסיכוי להגדיל את כוחה או ירידת הכוח אינה עניינית, אי לכך גם אין סיבה שלא לרוץ לבחירות.
בנוסף אדגיש כי איך שאני מבין גם תורת המשחקים גורסת שרק אם היריבים הינם ראציונליים ניתן לחשב סיכוי מול סיכון ולכך מוצע לראשי הממשלות בכדי להגדיל את יציבותן לחפש פתרון אחר
שלישי, 27 במרץ 2007 בשעה 19:19
צ'יקו:
א. אני יכול לחשוב על מספר מתווים בהם עלות מימון הבחירות תהווה שיקול נגד הקדמתן. גם אם אתה מערער על כך שההשפעה תהיה ישירה (למשל אם לדעתך לראשי המפלגות לא אכפת מכספי הציבור), בודאי תהיה השפעה עקיפה (מפלגות אחרות יאשימו את מקדימי הבחירות בבזבוז כספי ציבור משיקולים פוליטיים). אני זוכר כיצד בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות העיתונים היו מלאים בטבלאות של עלות מימון הבחירות למול אלטרנטיבות (הוספת תרופה כלשהי לסל הבריאות, תמיכה כלכלית בפרויקט חברתי מסויים וכו')
ב. אי הודאות האפריורית סביב תוצאות הבחירות היא אכן גורם חשוב ביציבות השלטונית: ככל שתוצאות הבחירות צפויות יותר, כך גדלה תוחלת הרווח מהקדמת הבחירות עבור המפלגה שצפויה להגדיל את מספר המנדטים שלה. וכיוון שהתמיכה הציבורית במפלגה כלשהי אינה עניין יציב במיוחד במציאות הישראלית הנוכחית (כפי שאתה כותב), סביר שתמיד תמצא מפלגה שצפויה להרוויח מבחירות מוקדמות.
הקשר הדו-כיווני בין מספר המנדטים הצפוי למספר המנדטים בפועל הוא נושא לדיון אחר :)
ג. נראה לי שלא הבנתי את כוונתך (יותר מדי שלילות במשפט אחד).
כתבתי בפוסט "לאף מפלגה לא משתלם ללכת לבחירות חדשות … כשהבחירות הבאות כבר באופק (כי הרווח היחסי של הקדמת הבחירות, מבחינתה, יהיה קטן לעומת הנזק שיגרם)". האם טענתך היא שכשהבחירות הבאות כבר באופק גם העלות של הקדמתן קטנה (ולכן לכאורה דוקא יגדל הסיכוי שיוקדמו)? אני חושב שהנזק הפוליטי שיגרם למפלגה שתדרוש בחירות חדשות רק מספר חודשים לפני שבחירות כאלה אמורות להערך בכל מקרה יהיה גדול משמעותית מהרווח הפוטנציאלי (מה גם שבחירות חדשות לא נערכות תוך יום, כך שלא ברור בכמה כבר אפשר להקדים אותן עוד).
ד. תורת המשחקים אכן מניחה (בדר"כ) רציונליות מושלמת של השחקנים, אבל לעיתים קרובות השחקנים בפועל רציונליים מספיק בשביל שהעקרונות הבסיסיים "יעבדו" בכל מקרה.
שני, 30 באפריל 2007 בשעה 0:14
הגיון נפלא.
שישי, 04 במאי 2007 בשעה 22:13
באתי קצת באיחור, אני מקווה שתסלח לי.
א. להגיד שהממשל הסורי מאוד יציב זה נחמד, אבל ברור שאנחנו מדברים על משטרים דמוקרטיים.
ב. זה קשור גם לתשובות שלך למירי: יש בעיה בהסתמכות על הנתונים הרשמיים כפי שהם, משום שההגדרה שלהם של ממשלה שונה מההגדרה הציבורית של ממשלה. למשל, כמעט כל כנסת שהייתה תחת בן-גוריון "זכתה" לשתי ממשלות, וזאת למרות שבשתי הממשלות בן-גוריון היה ראש הממשלה. השינויים שהפכו אותן לממשלות נפרדות היו מינוריים. שתי הממשלות של 84-88 כללו את אותן המפלגות, ורק ראש הממשלה התחלף בהתאם להסכם. על זה כבר דיברתם. שתי הממשלות של 88-92, לעומת זאת, כללו מפלגות שונות (העבודה פרשה מהקואליציה), אבל ראש הממשלה נשאר אותו ראש ממשלה. מבחינת האזרחים, למעשה, מדובר באותה ממשלה. חשוב על מצב כיום שהעבודה פורשת מהממשלה והליכוד נכנס במקומה. האם מדובר על ממשלה חדשה? לא נראה לי.
ג. מכיוון שבכל זאת יש פורמטים קבועים לבחירות ואי אפשר להניח כל מיני שיטות מוזרות, אולי עדיף לדבוק בהנחת היסוד שכהונתה המקסימלית של הממשלה קבועה כמספר בחוק, ולא תלויה בהטלת קוביה. לפיכך, אולי פשוט יותר לטעון שיציבות הממשלה תלויה בהפרש הממוצע בין כהונת הממשלה למעשה לבין תקופת המקסימום המוקצבת לה. כך נבטל מיני התחכמויות לגבי זה שבמדינות אחרות התקופה המוקצבת היא שונה.
ד. כמובן שגם זה יגרום לבעיות. יש מדינות, כמו בריטניה וקנדה, שם מותר לממשלה להתקיים חמש שנים, אבל מקובל שראש הממשלה מכריז על בחירות מתי שנוח לו, ובד"כ קרוב לארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות. ראש ממשלה שדוחה את הבחירות לתום הקדנציה הוא בד"כ ראש ממשלה חלש שמקווה לשפר את סיכוייו בזמן הנוסף שנתן לעצמו. האם אפשר לטעון כאן לחוסר יציבות בגלל שהשונות גבוהה? אני לא בטוח.
חמישי, 21 בפברואר 2008 בשעה 20:27
אהלן,
באיחור מה מיום פרסום הפוסט אבל בכל זאת…..
אז קודם כל - אחלה בלוג! באמת!
לגבי הפוסט הספציפי הזה, הרעיון לבדוק יציבות בעזרת שונות הוא יפה והגיוני
אבל
באחד מספרי המטיילים על דרום אמריקה יש פרט טריוויה מעניין על בוליביה שאומר שהיו יותר ממשלות\שליטים משנות עצמאות.
בדיקה זריזה מצאה את המקור הבא (לא CIA FACTBOOK אבל בכל זאת…) שטוען לחילופי שלטון כל 11 חודש בממוצע.
סטטיסטיקאי אני לא (וגם אין לי מספיק נתונים), אבל אני מניח שהשונות תהיה מאד מאד קטנה (לא היו ממשלות שהחזיקו מעמד כמה שנים וכאלו שהחזיקו ימים בודדים…)
מה שאומר שבכל זאת צריך להצליב את השונות עם ממוצע השנים פר ממשלה.
אגב, אולי נכון לבדוק גם נתון של כהונה ממוצעת כאחוז מסך כהונה אפשרית (קבועה בחוק).
בכל אופן, מברוכ
שישי, 22 בפברואר 2008 בשעה 13:31
תום:
ממוצע נמוך לא גורר בהכרח שהשונות תהיה גם היא נמוכה.
ספציפית, אם נתבונן בזמני הכהונה של נשיאי בוליביה בתקופה שבין 1930 ל-1982 נגלה שמשך הכהונה הממוצע, וכך גם סטיית התקן, היו כ-578 יום (בערך שנה ושבעה חודשים). ז"א סטיית התקן גדולה מאוד, ובודאי בהשוואה לזו של ממשלות ישראל (בפרט אם מסתכלים עליה באופן יחסי לממוצע).
בחרתי דוקא בתקופה הזו כיוון שלפני 1930 ובין 1982 ל-2001 נראה שחלק ניכר מנשיאי בוליביה כיהנו כ-4 שנים מלאות. תוצאות דומות מתקבלות גם כשמפצלים את התקופה הנ"ל לחלקים ומנתחים כל אחד מהם בנפרד.