דיסוננס קוגניטיבי

ביום שלישי האחרון הייתי בטיילת בתל אביב וראיתי את מופע הזיקוקים שנערך בחסות שגרירות צרפת. במהלך המופע עצמו דוקא נהניתי מאוד, אבל כנשאלתי בדיעבד איך היה - התגובה המיידית שלי היתה משהו בסגנון "מרשים, אבל לא וואו".

משום מה הרגשתי מעט מאוכזב מהמופע, אך לא יכולתי להצביע על משהו ספציפי שגרם לזה: הרי בסה"כ הזיקוקים היו מרהיבים, המופע נמשך כמעט 20 דקות והאווירה מסביב היתה מחשמלת. למעשה, עצם הנוכחות של מאות אלפי הצופים על החוף (ועשרות הסירות במים) היתה כשלעצמה מדהימה.

בימים שעברו מאז עקבתי אחר סיקור האירוע בעיתונות הדיגיטלית (1, 2, 3, 4, 5, 6), ונדהמתי לגלות שחלק ניכר מתגובות הגולשים הביע את אותה תחושת אכזבה מהמופע (כדי להווכח בכך בעצמכם, אתם מוזמנים לספור בזריזות את התגובות בהן מופיע השורש "כזב"). חשוב לציין כי מדובר בניגוד מוחלט להתנהגות הקהל בזמן המופע עצמו, בו היו גלי מחיאות כפיים ספונטניים כל מספר דקות. בנוסף, מעניין לשים לב לכך שהאכזבה בתגובות כוונה בעיקר למופע עצמו, וכמעט בכלל לא לפקקים שקדמו לו.

איך יתכן, אם כן, שמופע מרשים ומהנה בזמן אמת, מעורר תגובה שלילית כל כך בדיעבד?

בניסוי קלאסי [1996], דגם הנובליסט דניאל כהנמן הערכות כאב רגעיות (בסולם 0-10) של מטופלי קולונוסקופיה תוך כדי הטיפול, ובנוסף ביקש מהם לספק הערכת כאב של התהליך כולו בדיעבד.

לכאורה, היה סביר לצפות שההערכה בדיעבד תהיה מעין "סכום" (או אינטגרל) של ההערכות הרגעיות. לדוגמא, הגיוני לצפות שטיפול ארוך יחשב בדיעבד ככואב יותר מטיפול קצר, ושטיפול שרובו כואב מאוד יחשב בדיעבד ככואב יותר מטיפול שרובו כואב מעט.

בפועל, התברר כי הערכת הנבדקים את עוצמת החוויה בדיעבד התבססה בעיקר על שני רגעים: רגע השיא של החוויה (שיא הכאב, בניסוי המתואר), ורגע הסוף שלה (ז"א הדרך בה הסתיימה החוויה). משך החוויה, מתברר, כמעט ולא השפיע על ההערכה שלה בדיעבד.

לדוגמא: אצל חלק מהמטופלים הוארך הטיפול באופן מלאכותי כך שיסתיים בכאב עמום, לאחר הכאב החד שאופייני לסיום טיפול רגיל (שאותו חוו כלל המטופלים בכל מקרה). המטופלים שזכו לטיפול הארוך יותר נטו להעריך את הטיפול כולו ככואב פחות - למרות שחוו את אותה עוצמת כאב כשל המטופלים הרגילים, וכן כאב נוסף! האפקט הנ"ל אושש מאז בניסויים נוספים, וזכה לכינוי "כלל שיא-סוף".

ובחזרה לזיקוקים: מדוע חווית המופע הוערכה בדיעבד כאכזבה?

הגורם העיקרי, לדעתי, הוא הדרך בה המופע הסתיים: לאחר כמעט 20 דקות של זיקוקים מרהיבים, המופע פשוט… הפסיק. למעשה, למאות אלפי הצופים על החוף אפילו לא היה ברור האם מדובר בסיומו הטבעי של המופע, או בהפסקה רגעית. רק לאחר מספר דקות של ציפיה, הודיעה מערכת הכריזה שהמופע אכן הסתיים והקהל (שהתבקש לעזוב את המקום) החל לנטוש את הטיילת. המשמעות המיידית היתה שלקהל לא ניתנה הזדמנות סבירה לסיים את האירוע בגל מחיאות כפיים.

כלל השיא-סוף חוזה שהערכת החוויה בדיעבד תושפע בעיקר מרגע הסיום המאכזב, ואכן - כך היה.

לקריאה נוספת: "רציונליות, הוגנות, אושר", פרק 13.

הפוסט הזה נכתב ביום ראשון, 21 במאי 2006, בשעה 3:51, והוא שייך לנושא פסיכולוגיה. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏