משחקי קואליציה
תורת המשחקים עוסקת בניתוח מתמטי של מצבי עימות בין בני אדם, ובפעולות שעל כל אדם לנקוט כדי להשיג את מטרותיו (הנוסח הפורמאלי הוא כמובן יבש יותר: עימות מכונה "משחק", המתעמתים מכונים "שחקנים", שיטות הפעולה מכונות "אסטרטגיות").
הרכבת הממשלה החדשה נופלת יפה תחת הגדרה זו: יש לנו מספר שחקנים (מפלגות) שאמנם אינם שווי כוח (לכל מפלגה מספר מנדטים שונה) ואינם שווי דרישות (לכל מפלגה מצע שונה) – אך הם חייבים להגיע להסכם משותף (הרכבת הקואליציה תחת קווי יסוד מסויימים). מטבע הדברים, כל מפלגה מעוניינת להכנס לקואליציה ולכפות את מצעה על קווי היסוד של הממשלה החדשה, אך לא יתכן שכולם ישיגו את מבוקשם.
לכאורה, היינו מצפים שכל מפלגה תצליח בהתאם לכוח שהעניק לה הבוחר. בפועל, המציאות רחוקה מאוד מכך - אנסה להסביר מדוע (אזהרה: המודל שאציע בהמשך הוא כמובן פישוט משמעותי של המציאות, אך העקרונות הבסיסיים תקפים גם במקרה המורכב יותר).
מאזן הכוחות הנוכחי בכנסת מצביע על מפלגה גדולה אחת שמובילה את הרכבת הממשלה ("קדימה") ומספר רב של מפלגות קטנות יותר שהן שותפות פוטנציאליות לקואליציה ("עבודה", "ישראל ביתנו", "גימלאים", "ש"ס" וכו'). לפי חלוקת המנדטים בבחירות לכנסת ה-17, "קדימה" חייבת לצרף לממשלה את חלק מהמפלגות הקטנות, אך לא את כולן.
אתאר כעת אסטרטגיה מעניינת בה "קדימה" יכולה לעשות שימוש:
- פניה לכל אחת מהמפלגות הקטנות בשאלה "מה תרצו על מנת להצטרף לקואליציה?"
- דירוג עלות צירוף כל מפלגה לקואליציה מהנמוך לגבוה.
- פניה למפלגה שעלות צירופה היא הגבוהה ביותר: "הצעתכם הנוכחית משאירה אתכם מחוץ לקואליציה. אנא עדכנו הצעתכם, או שתשארו בחוץ" (כיוון שניתן להרכיב קואליציה עם כל המועמדות מלבד אחת, זהו איום תקף).
במידה ומתקבלת הצעה מעודכנת, חזרה לשלב 2.
בסוף התהליך, "קדימה" תרכיב את הקואליציה עם המפלגות שבראשית הרשימה.
נשים לב שבעזרת האסטרטגיה הנ"ל (שיטת "המכרז ההפוך"), "קדימה" זוכה לכוח מיקוח גדול משמעותית מ-29 המנדטים שקיבלה! זאת, כיוון שעבור המפלגות הקטנות התפשרות על כמעט כל דרישה עדיפה על השארות באופוזיציה וקבלת מאומה, ולכן לכל מפלגה כזו יש אינטרס אמיתי להקטין את דרישותיה למול האיום של סעיף 3 (בהנחה, כמובן, שהיא מאמינה שאכן מדובר באיום תקף). התהליך יפסק רק כאשר נגיע ל"קו אדום" אמיתי של אחת המפלגות, שכאמור צפוי להיות נמוך מאוד.
למעשה, האסטרטגיה יוצרת דילמת אסיר בין המפלגות הקטנות: כל מפלגה יכולה "לשתף פעולה" עם המפלגות הקטנות האחרות (לא להתפשר), או "לבגוד" בהן (להקטין את דרישותיה ולהשאר במשחק). מבחינת המפלגות הקטנות - היה עדיף שכולן ישתפו פעולה זו עם זו (ז"א, שאף מפלגה לא תתפשר, וכתוצאה מכך כמעט כולן יקבלו את מבוקשן במלואו), אך מבחינת כל מפלגה בפני עצמה - עדיף תמיד לבגוד ברגע האמת.
דילמת האסיר המקורית עבדה כיוון שלא הותרה תקשורת בין האסירים, אך בעיקר כיוון שלא יכלו לסמוך זה על זה. באופן דומה, אפילו אם המפלגות הקטנות "יתאמו ביניהן עמדות" (כפי שאכן קורה במציאות), במידה והמו"מ הקואליציוני יתבצע בחשאי - הן לא יוכלו לבטוח זו בזו ולכן לפי המודל סופן "לבגוד".
כיצד יוכלו המפלגות הקטנות להתמודד עם אסטרטגיה כנ"ל?
ברור כי הפתרון היחיד הוא אם יוכלו להתחייב זו לזו בצורה אמינה לא "לבגוד" (ז"א לא להתפשר בשום מקרה), אך כיצד ניתן לעשות זאת אם המפלגות אינן סומכות האחת על השניה, ובהכרח גם על כל הסכם שאליו הן מתחייבות?
תורת המשחקים מציעה את הגישה הבאה: ההסכם היחיד שעליו ניתן לסמוך הוא כזה שהפרה שלו תגרום (לצד המפר) נזק גדול מאשר שמירה עליו. הנה הצעתי להסכם כזה:
על המפלגות הקטנות להתאגד סביב נושאים משותפים במצע שלהן (דוגמאות: עבודה וש"ס סביב שכר המינימום, מרץ וישראל ביתנו סביב נישואין אזרחיים, עבודה וגימלאים סביב הפנסיה). לאחר מכן, עליהן לצאת בהכרזה משותפת לציבור על כך שהחליטו ביניהן שבשום מקרה לא יתפשרו בנושא זה.
המטרה היא ליצור התחייבות משותפת (הסכם), ששבירה שלה תגרום למפלגה נזק רב יותר מאשר שמירה עליו. לדוגמא: אם מפלגת הגימלאים תחליט להתפשר בנושא הפנסיה על מנת להכנס לממשלה, הם לבדם יספגו את האשמה הציבורית לכך שחוק הפנסיה מתעכב (בעוד מפלגת העבודה, בדוגמא זו, תשאר טהורה ונקייה מאשמה).
יש לשים לב לשתי נקודות חשובות:
- במידה וההסכמים בין המפלגות חשאיים, השיטה תכשל - במקרה זה האינטרס של כל מפלגה הוא עדיין "לבגוד" ברגע האמת.
- ההנחה היא שלמפלגה אכן יגרם נזק אם יתפרסם בפומבי שבאחריותה הבלעדית אי הגשמת חלק מהמצע שלה - לא ברור שזה אכן המצב בפוליטיקה הישראלית המודרנית (או בכלל).
ראשון, 07 במאי 2006 בשעה 7:42
אתה שוכח דבר פשוט:
יש מפלגות שלא יישבו זו עם זו ולא משנה כמה אתנן הם יקבלו.
מה יעזור אם מרכיב הממשלה יקבל את ליברמן ובלד בראש הרשימה שלו? אפילו אם הוא זקוק רק לשתי מפלגות, הוא לא יוכל להכניס את השתיים האלה יחד.
ראשון, 07 במאי 2006 בשעה 10:22
אתה צודק, כמובן. זו היתה כוונתי כשכתבתי שהמודל הוא פישוט משמעותי של המציאות.
מצד שני, שים לב שההתייחסות היא רק לקבוצת מפלגות מסויימת, שיש להן אפשרות סבירה לשבת ביחד בקואליציה: קדימה, עבודה, ש"ס, ישראל ביתנו, גימלאים, יהדות התורה - סה"כ 84 מנדטים.
ראשון, 14 במאי 2006 בשעה 22:08
הניתוח מעניין, ויש לי כמה תוספות:
1. בישראל כל ארבע שנים, במקרה אידיאלי, מתקיימות בחירות חדשות, ובמציאות- בטדירות גבוהה הרבה יותר. יתר על כן, יש אפשרות לשנות את מבנה הקואליציה גם במשך מושב אחד של הכנסת, ללא בחירות חדשות (דבר שכבר אירע בעבר לעיתים תכופות).
לכן יש להתייחס למשחק כאל משחק חוזר בו בגידה של מפלגה 1 במפלגה 2 כיום תהרוס את אמינותה בעיני מלפגה 2 בעתיד. זה מחיר נוסף שמפלגה "בוגדנית" תיאלץ "לשלם", מעבר לאמון הציבורי שייפגע, אם אכן הציבור טורח לזכור דברים כאלה. זה מחזק את הניתוח לעיל.
2. מצד שני, ההנחה שהמפלגות הקטנות מעוניינות לשבת בקואליציה כמעט בכל מחיר היא הנחה חזקה, במיוחד לאור אי היציבות ההיסטורית בממשלות ישראליות. ניתן לטעון, למשל, שמפלגה כמו העבודה, שבכוונתה להתמודד בבחירות הבאות על תפקיד הרכבת הקואליציה, הנמצא כיום בידי קדימה, יכולה להרוויח לא מעט מתפקוד ווקאלי ותקיף באופוזיציה. כלומר- ייתכן שחלק מהמפלגות יעדיפו להקריב רווחים בטווח הקצר על מנת לקצור כוח אלקטוראלי רב יותר בטווח הארוך.
3. לבסוף, מדובר לא רק במשחק חוזר אלא במשחק עם אינפורמציה א-סימטרית: אף מפלגה לא יודעת מהו באמת ה"קו האדום" של חברותיה. קדימה עלולה לנהל משא ומתן תקיף מדי, ובכך להביא למצב שהיא דוחקת מפלגות דווקא לישיבה באופוזיציה (כתוצאה מאותה שאיפה לרווחים אלקטוראליים בטווח הארוך).
את כל הדברים האלה ניתן למדל כמובן, אבל בוודאי שזה יסרבל את הדיון. רק חשוב לזכור שפישוט של "כללי המשחק" יכול להביא לתוצאות שונות בהרבה מהמציאות.